למעלה מחודש חלף, וההסברה הישראלית הממוסדת, מטעם ממשלת ישראל, עדיין מוגדרת נעדרת.
קריסתן של הקונספציות יגיעו גם אל שופטי בית משפט העליון | דעה
מצב הדברים לגמרי ברור, אך משום מה עדיין אינו מטופל באופן אקטיבי. אתמול צוטט שר החוץ אלי כהן באומרו ששעון החול לפעולת צה״ל בעזה אוזל, ואז מיד מיהר לצייץ שמבחינתו אין שעון חול ולא נפסיק להילחם עד לניצחון והשבת כל החטופים. לו רק ידע שר החוץ עד כמה אזלה בקרב הציבור הסבלנות לבעיות עמוקות ומורכבות ש״נפתרות״ באמצעות ציוצים.
נשיא ארה"ב ג׳ו ביידן נכנס בימים אלה לשנת בחירות, וצריך להתמודד עם קולות שקוראים להפסקת הלחימה בתוך מפלגתו שלו. כמה זמן לדעתו של השר כהן יחזיק ביידן מעמד? הוא תלוי במצביעים הדמוקרטים, במיוחד במדינות המתנדנדות. האם ישראל פועלת כדי לחזק סנטימנטים פרו־ישראליים או לפחות להחליש סנטימנטים פרו־פלסטיניים במדינות הללו?
טוב עשתה גלית דיסטל אטבריאן שסמוך לתחילת המלחמה הודתה בבזבוז המשווע של משרד שאינו באמת מועיל, והתפטרה מתפקידה כשרת ההסברה. אבל זה קרה כבר לפני חודש, ומה בעצם השתנה מאז? לא נראה ששר התפוצות עמיחי שיקלי, שהאחריות לכאורה עברה אליו, מבין בכלל מה צריך לעשות. למזלו, בישראל קמו מיזמי הסברה פרטיים שעושים עבודת גרילה מעולה. אבל הם לא יכולים להחליף את מאמצי ההסברה של המדינה.
צה״ל התעשת מאז מחדל ה־7 באוקטובר, ופועל בשטח בצורה מדהימה. אבל גם דובר צה״ל אינו יכול למלא את בור ההסברה הישראלי, בור שנכרה כתוצאה מהזנחה של שנים. הצבא זקוק לה כדי לנצח, בלי שעון חול ובלי אילוצי דעת קהל.
השנאה לישראל והאנטישמיות שמצאה לעצמה סיבה ב״מאבק הפלסטיני״, התפרצה לאחרונה בכיעור גדול. כולנו יודעים על הפעילות האיראנית הענפה ברשתות החברתיות. כולנו יודעים על אל־ג׳זירה, על התרומות הקטאריות לאוניברסיטאות שמתוכן פורצת האנטישמיות, על האהדה של צעירי דור ה־Z לנרטיב הפלסטיני כתוצאה מהחשיפה שלהם לטיקטוק הסיני, שבו המסרים הפרו־פלסטיניים עומדים על פי ארבעה מהמסרים הפרו־ישראליים. אז איפה ההתמודדות עם הזירה הזו?
התוכנית לטיפול בדעת הקהל בעולם המערבי איננה. נעדרת. נחטפה. כשאין תוכנית הסברתית לצד התוכנית הצבאית, התוכנית הצבאית צריכה להתמודד עם יותר קשיים. דובר צה״ל עושה עבודה נהדרת, ולא בכדי נחשב פחות או יותר למקור האמין היחיד עבור ישראלים בימים אלה, לפי סקר של אוניברסיטת בר־אילן שפורסם אתמול. אבל דובר צה״ל אינו אמון על ההסברה הישראלית בחו"ל ואינו יכול להחליף מערך הסברה לאומי, אלא רק לתמוך בו. במה יתמוך אם המערך איננו?
בממשלת ישראל יושבים שרים ושרות רבים שאינם תורמים למאמץ המלחמתי. הם היו מיותרים לפני המלחמה, והפכו למיותרים באופן פושע אחרי שהתחילה. חלקם שותקים ונחבאים, וחלקם גורמים נזק, דוגמת שר המורשת עמיחי אליהו שברבר על פצצת אטום על עזה בשבוע שעבר, רק כדי להתראיין ולהרגיש רלוונטי.
שר התפוצות, שרת המודיעין, השר המקשר בין הממשלה לכנסת, השרה למשימות לאומיות, המשרד לשיתוף פעולה אזורי, משרד ירושלים והמסורת, ושלושה שרים ללא תיק שהוצמדו למשרדים קיימים - כל אלה צריכים לעשות מעשה דיסטל אטבריאן. להתפטר, לחזור לכנסת, ולהעביר את תקציביהם למטרות תומכות לחימה, כשאחת הבולטות מתוכן היא משימת ההסברה. מי שצריך להוביל אותה הוא לא פוליטיקאי אלא מקצוען.
ההסברה קריטית לביטחון ישראל, ולאפשרות לסיים את הלחימה בעזה על פי המטרות שהגדרנו, בלי לוותר על התמיכה הבינלאומית שאנחנו כל כך זקוקים לה. היא לא מובנת מאליה. אבל במשרד החוץ אמרו אתמול ש"נגמר התקציב להסברה", בדיוק ברגע שבו אנחנו הכי צריכים מערך הסברה מושקע וחכם.
