בחודש האחרון החיים שלי התגלגלו עמוק לתוך הרשתות החברתיות, למה שהפך למשימה מטלטלת, בלתי נגמרת, שמשתנה כמעט מדי יום וגוזלת נתחים מנשמתי. אפילו את כולה. 

אומרים שחייבים להמשיך לחיות אבל אני מרגיש חצי מת | חיים אתגר

זה התחיל בשעות הראשונות לאסון. בגל עוצמתי ועצוב הפכתי לכתובת. אנשים שלחו הודעות וביקשו עזרה. לקח זמן עד שהבנתי מה קורה, מה האירוע, ומה התפקיד שלי. לפחות לתפיסתי, אם יש לי כזה בכלל. אנשים ביקשו שאסייע בלחלץ אותם או את יקיריהם ממצוקה נוראה: למצוא נעדרים, לברר מידע, להבין מה קורה ולנסות לייצר שביבי תקווה בחושך שנחת עלינו. 

נתקעתי עם העיניים בסלולרי. שעות, יממות. זה כלי עבודה, כלי הצלה. הידיים מתקתקות. נואשות. אני כותב פתקים, מעתיק מידע, מציק ליאיר גולן ומתקשר למי שניתן כדי לבדוק איפה פלוני ואם אפשר לעזור לאדם ששוכב מתחת לרכב שרוף, כשהוא ירוי בכתפו וממתין לחילוץ. מתעקש לנדנד לכל גורם שעונה לי כדי לדעת מה עלה בגורלה של צעירה שרק ביקשה לרקוד במסיבה. לא ברור אם זו הזיה או שכל הדבר באמת קורה. העולם נשרף. 

הכל משתנה מתוך כורח המציאות. בשלב הבא מבקשים ציוד ותמיכה: חיילים ומפונים. אלפי הודעות עם בקשות. מצוקה. אוכל, שכפ"ץ, קסדות, מקומות לינה. כמעט כל צורך אנושי שנדרש לקיום על הפרק. זה מציע את דירתו, ההיא מבשלת לכל דורש, ובני משפחה עם ילדים שברחו מהתופת ועדיין רועדים, מבקשים מקום לשים את הראש. עם ישראל מלאכים, נותנים מסביב לשעון, ואני לא עוזב את המכשיר, שכבר אפשר לומר עליו שהוא ארור. 

המוח נשרף והלב נשבר, אבל זה מה שעושים. מה שאני עושה קטן ומתגמד מול המצוקה והתרומות של אחרים, אבל קדימה, בכל הכוח. להמשיך. עוברים לשיחות עם אנשים שיקיריהם נפלו. הם ביקשו לפרוק, לספר ולשתף את סיפורי הגבורה. שיידעו כולם איזו צעירה מדהימה הייתה האחות וכמה עוצמה וחזון היו לאהוב שנרצח. ואני? לא פסיכולוג ולא אדם של לוגיסטיקה. יושב בלילה בהפוגות ונושם וממשיך לתקתק. מעלה פוסטים, משכתב, מדביק. מה שמבקשים - אני עושה. 

ואז שוב, תפקיד חדש. ראיתי שמפרקים אותנו ברשתות. קורעים לנו את הצורה. בעיני רבים בתבל ישראל היא התוקפת. הם צועקים. מבחינתם חמאס הם צדיקים. אחר כך יתברר שהשנאה היא לא רק לישראל של סוף 2023, אלא ליהודים בכלל. הכל רק תירוץ שמטרתו להציף את אותה שנאה עתיקה שמעולם לא נעלמה.

סלידה שאפשרה לגרש, לפרוע, להרוג בפוגרומים ונתנה לנאצים את החופש להשמיד אותנו בעוד המערב הנאור שתק. ההומנים, כמו אז, כבר לא איתנו. לונדון, ניו יורק וברלין נשטפות בשנאת יהודים, ואני מנסה לשנות, אפילו לא טיפה בים ועדיין, מקליט ומצלם סרטונים. אולי זה קשקוש תמהוני. אולי לא. 

פתאום סרטון שלי באנגלית מגיע למיליוני צפיות, מובילי דעת קהל עם טריליוני מעריצים שמים לב. עיתונאים וידוענים משרשרים את התוכן. זה עובד לרגעים. תפסתי תוכנת תרגום ואני עליה יום ולילה. בקושי רואה כבר. גם ככה יש לי משקפיים שמגיעים עם הגיל. האותיות קטנות והמלאכה מרובה. הקווים מטושטשים והעיניים כושלות. אשתי מתחננת שארגע, הבנות נוזפות שהן רוצות את אבא. לא, לא עוצרים. אני נוכח־נפקד בבית. ירדתי במשקל מדיכאון ומחוסר בזמן. 

המכשיר עצמו מתריע שאני מתעסק איתו יותר מדי זמן. הוא חם. לוהט. אני כמעט לא מתאמן. חבל על שעה בלי העשייה. הנייד הפך לחלק מהגוף שלי.

כשאני לא עליו, נדמה לי שאני נוטש מערכה מוזנחת שמפסידים בה. מגיעים מרחבי הרשת אנשים טובים שעוזרים. אחד מוכן לסייע בתרגום סרטונים מאנגלית, שני שולח סרטונים שאולי שווה להציף. בדרך אני מנסה לפגוש עיתונאים מאל־ג'זירה ומאל־מיאדין בישראל. שני ערוצים שמסתכלים על המציאות בדרך שונה מאיתנו. ואני כמובן עדין.

המפגשים מניבים תיעוד. חלק מהציבור מבין את הרעיון. עוצרים ברחוב ומחזקים, מתרגשים. הכל בעוצמה שאני לא מכיר. במקביל אחרים, צייצנים, צולבים אותי. אלימים מאוד. יש פה כל כך הרבה אנשים מופלאים, אבל גם כמה כאלה שאוהבים לשנוא. 

עכשיו כבר אחרי אחת בלילה, מאוחר. ובזמן שאני כותב את הטור, עין אחת פוזלת אל המכשיר. מה עוד אפשר לעשות כדי לעזור וכדי לאטום את החור העצום בנפש, שרק עשייה יכולה להרגיע? 