משהו: מישהו אמר למישהו: “שמעתי שאתה לומד בהרווארד". והוא השיב לו בכעס: "אתה אידיוט".
ממשיך קישון ומספר: “עכשיו מזדעזע המנחה עד עומק נשמתו, או לפחות מתחזה למבוהל, ושואל בקול רועד: ‘אתה באמת חושב, אדוני, שיש לישראל נשק גרעיני?'", וקישון שוב מזעזע אותו בתשובתו: "אני מאוד מקווה שיש לנו, ובמקום להיבהל, אדוני היקר, אני מציע לך להביט במפה של המזרח התיכון, ולחפש בזכוכית מגדלת את מדינת ישראל, שהיא כל כך זעירה עד כי אין מקום לכתוב את שמה המלא על שטחה. שמא תואיל להגיד לי איך עוד אפשר להגן על הכתם הקטן הזה מפני מאות מיליוני אויבים צמאי נקם מסביב, שיש להם צבא גדול יותר מכל חילות נאט"ו ביחד?".
דברים דומים לאלה אמר לי קישון בצורות שונות בשיחות שהיו בינינו לפעמים בבית מעריב, אבל אני רוצה לצטט כרגע מספר ששמו “ירון לונדון - קישון", שבו מתקיים דו־שיח בין קישון וירון לונדון (בהוצאת ספריית מעריב).
“שזה דווקא הנושא שלי היום. ככה זה מתנהל בעשרות ראיונות טלוויזיה. בשלב מסוים, אחרי שמתברר שאני לא מתנהג לפי הצופן הפציפיסטי, ואין לי כל נטייה לספק את הסחורה ולהשמיץ את ממשלתי, הזמן הנותר לשיחה מתכווץ פלאים, ואינני מוזמן עוד לאותה תחנה".
לפני כשלוש שנים הייתה בישראל למשך שבוע משלחת מטעם אגודת הסופרים של נפאל. אגודת הסופרים בישראל ניהלה את הביקור. ריכזתי את הנושא, והייתי עם הסופרים מנפאל במשך כל ימי הביקור בישראל. לכן, כאשר שמעתי לאחרונה על רעידת אדמה שפגעה בנפאל, שלחתי לאגודת הסופרים הנפאלית מכתב המביע את השתתפותנו, כאגודה, בכאבם.
"זו תקופת אבל גם לנפאל וגם לישראל. אנשים רבים איבדו את חייהם בישראל בעקבות הפיגוע הנורא של חמאס, וגם לאחר מכן. אנו חוששים שהמלחמה עדיין נמשכת, ומאיימת על ערכי האנושות. אנו מייחלים לפתרון שלום של הסכסוך. לא משנה מי מת, האנושות סובלת. זהו רגע כואב לכולנו, לכל אדם בעל תחושה של רגישות אנושית.
"כסגן נשיא אגודת הסופרים הנפאלית, וסגן נשיא אוניברסיטה, איבדתי עשרה מתלמידיי, סטודנטים לחקלאות שנהרגו. הם עבדו בחווה של המכון החקלאי שדות נגב, מקום שהותקף על ידי חמאס בשעות הראשונות. שם עבדו תלמידיי במסגרת תוכנית לימודית. אחד מן הסטודנטים, נאבין ג'ושי, נחטף על ידי חמאס ועדיין איננו יודעים את מקום הימצאו.
למה אנחנו אומרים שהאויבים שלנו צריכים להבין שבעל הבית השתגע, בשעה שצריך לומר: הם צריכים להבין שבעל הבית נעשה נורמלי.
בעיר אֶמְיֶין שבצרפת מתקיים יום אחד בשנה, השנה זה היה ב־1 באוקטובר, שוק פשפשים ענק, אולי הגדול ביותר בצרפת. 15 קילומטר של מדרכות ולאורכן 2,000 אספנים וסוחרי עתיקות מציגים את מרכולתם, 80 אלף איש מגיעים לחפש מציאות. גם אני הייתי שם בתחילת אותו שבוע שבו העולם עדיין נראה מגרש שעשועים.
יש לי כלל ברזל לגבי שוקי עתיקות: כל מה שעשוי פלסטיק לא שייך לכאן. למרות זאת, אנשים מוכרים דברי פלסטיק בשוקי עתיקות בלי להתחשב כלל בכלל הזה שלי. במיוחד בארצות הברית, שבה ממילא הדבר הישן ביותר הוא בן 240 שנה. בכל זאת, בצרפת אני לא רוצה לראות פלסטיק. אבל ראיתי.
פתאום אני רואה קופסת קרטון על הרצפה, ובה דגם של מטוס פלסטיק להרכבה. שם המטוס: “כפיר". השם כתוב על הקופסה באותיות לועזיות, ליד ציור יפה של מטוס עם סמל מגן דוד, סמל חיל האוויר, עליו. כפיר הוא, כידוע, מטוס קרב ישראלי שכבר איננו מיוצר יותר. מי קנה בצרפת מודל להרכבה שלו אי־פעם? למה לא הרכיב אותו? איך הוא הגיע לידי מי שעכשיו מוכר אותו?
נכון שבשוקי פשפשים רואים כל מיני דברים חסרי שחר, שכאשר אתה רואה אותם אתה שואל: מי יקנה דבר כזה? אבל עליי לומר שהמטוס הזה להרכבה, בקופסה המקורית, הדהים אותי יותר מאשר הייתי מוכן. מה? מה הקופסה הזאת, קצת קרועה בפינה, אבל שלמה, ובה מודל של מטוס הסילון הישראלי, עושה בשוק פשפשים בצרפת? שוק ענק אומנם, אבל בכל זאת - הוא נמצא בעיר שולית בצרפת.
ידעתי שחיל האוויר מגיע רחוק, אבל לא תיארתי לי שעד כדי כך. ואולי היקום רמז לי בטובו שצה"ל תמיד קרוב אליי. כמו ששאל שלונסקי באחד משיריו “אוּלַי כָּמוּס פֹּה כֶּמֶס?". אם כן, אני לא יודע מה הוא.
הנסיכה היא ג'ובניקית לפני שחרור, והיא כתבה לעצמה בשלולית את הדרישות שלה מן הצפרדע: “אני לא מבינה, מה בסך הכל ביקשתי? שיהיה נסיך גבוה, עם כתפיים רחבות, שמתנדב ביחידה מובחרת, מגיע מבית טוב עם כסף, עם מלא חברים, שכולן רוצות אותו והוא רוצה רק אותי".