אחד מתפקידיו של עיתונאי ישראלי בחו"ל במהלך אירוע דרמטי שמתרחש בארץ, כמו מלחמה או בחירות, הוא גם להיות מוזמן על ידי אמצעי התקשורת המקומיים כדי להסביר ולהוסיף מידע שחסר לעיתונאים המקומיים, או להשתתף בדיון עם פרשנים או מחווי דעה. בצרפת, אגב, זה לא מובן מאליו.
פגישת ריבלין ומקרון: נשיא צרפת חזר על חשיבותה של הפוגה הומניטרית
הבגט החצוי: הדילמה של מקרון בין ישראל לעולם אינה קרובה לפתרון | גדעון קוץ
בדרך כלל, סבורים באמצעי התקשורת כאן כי העיתונאים המקומיים והמומחים למיניהם יודעים ומבינים הכל על כל העולם. זאת בניגוד לעיתונאים זרים, שהם, בהכרח, נחותים יותר או לפחות שונים קיצונית מבחינה תרבותית, במיוחד תרבות הוויכוח, בעלי תפיסות משונות של המקצוע אינם יודעים מה עניין את הקהל הצרפתי, ומעל הכל - הם לא אובייקטיבים...
הפעם, יש להודות, הכללים האלה נשברו מהר, עד כדי כך היה מה שהתרחש מסמר שיער, חסר תקדים ובלתי נתפס, שזה הצריך הסברים לעורכים, לכתבים ולשליחים הצרפתים (והאירופים) הנואשים. ההזמנות לעיתונאים הזרים החלו לזרום, לא תמיד בנדיבות, כשהפרשנים הקבועים נלחמים על מקומם ומשתדלים לשמור לעצמם את חלונות הזמן הטובים.
יש שמצאו פתרונות קלים לכאורה. כמו הרשת שלא אנקוב בשמה, שהקדישה חודשים ארוכים את מיטב שידוריה למלחמה באוקראינה, ושפשוט הטילה על כל המומחים הקבועים למלחמה זו להחליף טקסטים ולעסוק במלחמה שלנו. זה היה די מדהים - אותם פנלים, אותם משתתפים, רק שרוסיה ואוקראינה הוחלפו בישראל וחמאס (או הפלסטינית). דוגמה נהדרת ל"מִסגור" שלתוכו מכניסים אירוע חדש ולא מוכר, כדי לעסוק בו בכלי הניתוח הישנים שכבר שימשו לא פעם בעבר - בלי כל סטריליזציה.
כנהוג כאן, ולא רק כאן, צריך היה מהר מאד לנקוט עמדה לצד זה או אחר. מעשי הזוועה של חמאס יצרו קושי רציני. קשה היה להציג את הקלישאה של הקולוניאליסט הישראלי האכזר והכובש מול הקורבן הפלסטיני המדוכא. כאן היה מקום לתת במה מסוימת לכתבים הישראלים, כדי שהדברים יבואו מפיהם - ושניתן יהיה אחר כך להטיל את כל האשמה עליהם.
יוצאת דופן הייתה, אני חייב להודות, התחנה השמרנית CNews, השנואה על חוגים מתקדמים וגם על אנשי המקצוע - לא בלי צדק מסוים: יש לאנשיה אובססיה של רתיעה ממהגרים וממלחמת התרבות שהם יזמו, לכאורה, והם גם בבעלות איל תקשורת, ונסן בולורה שמו, שהשתלט על אמצעי תקשורת רבים וסילק מהם כל מי שלא נכנע לתכתיביו. אך דווקא תחנה זו - אולי בגלל תפיסות יסוד אלה - ידעה לקרוא נכון את המתרחש. היא היחידה שלא קנתה את התעמולה האנטי־ישראלית, כמו של בית החולים שיפא בעזה שהופצץ לכאורה, נתנה מקום נרחב לדובר צה"ל, צפתה בסרט האימים שהפיק, והעבירה לצופים את ההתרגשות והזעזוע.
בזירה הפנימית היא מתחה ביקורת על הנשיא עמנואל מקרון על ההפכפכות בעמדותיו, על כך שנבהל ולא השתתף אישית בהפגנה הגדולה נגד האנטישמיות, ועל שלא ערך, כהבטחתו, טקס ממלכתי לזכר הקורבנות הצרפתים של הטבח. הם היו הראשונים שהכניסו, בלי הרף, את צילומי הצרפתים־הישראלים החטופים, כפי שנהגו בדרך כלל לגבי חטופים צרפתים בכל מקום. ואכן, אחרי כמה שבועות נאלצה רשת ב.פ.מ, שנמצאת, אגב, בבעלות איל ההון הישראלי פטריק דרהי, להתעורר ולהראות "קיר חטופים" משלה.
העברת המלחמה לשטח עזה הביאה, כמובן, אנחת רווחה לתקשורת הלחוצה. שוב אפשר היה לחזור לסטראוטיפים המוכרים של ישראל מול עזה ופלסטין. ומה יכול כתב ישראלי לעשות גם מול ביקורת שבימים כתיקונם אינה מופרכת? ולשאלת האובייקטיביות - מה אענה למראיינת ששואלת אם ישראל סגרה את האינטרנט ברצועה כדי שלא תהיה עדות לפשעיה? שאולי מוטב להלביש לחיילי צה"ל מצלמות גו פרו על ראשם, כמו רוצחי החמאס שהתגאו במעשיהם והנציחו אותם?
לבסוף, נמצא הנושא שהצרפתים חושבים, אולי בצדק, שהם מבינים בו יותר מאחרים - הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה. ניתוח מעמיק של מצבם הנפשי של החטופים שיצאו מכלאם, ומה שצריך לעשות, החזירו את הצבע ללחיי הפרשנות הצרפתית. התקשורת המקומית מתחילה לצאת מהטראומה.