איך מכינים מדינה לאירוע כזה בכלל? החזרת חטופים, ילדים, נשים, פגועים שעברו תופת? אין פסיכולוג, פרוטוקול או איש מקצוע שיכולים בכלל לדמיין תסריט כזה, ודאי שלא להכין אותנו לתרחיש הנורא והמטלטל שהמציאות הכתיבה לנו. 

המתח קשה. בשבוע האחרון, בכל יום, לקראת אחר הצהריים, ערב, הנשמה נקרעת. שמחה מטורפת לצד כאבים נוראיים. כבר כחודשיים שאנחנו מכירים אותם. ממש מכירים. זו התחושה. אחד, אחת. את הפנים, הסיפורים. הטרגדיה. מה הם אוהבים, המקצוע שלהם, התחביבים. איך נלקחו ומי איבדו. התמונה שלהם נצרבה בתודעה. מרגישים שהם בני המשפחה שלנו. עם ישראל אחים. זה ממש כך.

בכל שנייה של עיכוב, של מחלוקת, של נסיעה בג'יפים הללו, המתח והכאבים מייסרים וגדלים. האם יחזרו ואיך? כמה מהם ומי חסר? זה מורט ומחריד עד שמגיע השחרור. עינוי מתמשך שאתה מתפלל שיחלוף. וכמה שמחה בוקעת מאיתנו כשהם עוברים לישראל ומשם למשפחות שלהם. קשה שלא לדמוע. כל חיבוק מרחיב את הלב. נותן לנו נשימה, מאיר מעט מהאפלה הנוראית שהזמן הזה הכניס לנו לחיים. משחרר אושר לעולמנו. אושר פשוט וטהור. 

המחשבה שמשפחה, ילד, אישה, ימשיכו לחיות. יפגשו אהוב, יקבלו ליטוף וכבר לא נמצאים בצינוק האפל ההוא, עושה נפלאות לחוסן, מילה שמאוד אוהבים לאחרונה, ואני אוסיף - גם לשפיות. כבר לא מענים אותם, מתעמרים בהם וכל שאר הדברים שעברו שם. חלק ממה שהיה שם לא נחשף, וחלק לא יסופר לציבור, אבל לעזאזל, איך אפשר להתעמר בילדים וחסרי ישע? 

כבר למדנו שהחיות שמולנו עושות הכל. אין להם צלם אנוש. לא להם וגם לא לאזרחים מסביב שצוהלים וחובטים ברכבים שמובילים את החטופים ההלומים לעבר החופש. איזה אדם עושה דבר כזה? איזה בן אנוש חושב שיש כאן התנהגות ראויה או צדק? רק תתי־אדם. אשפה אנושית. סליחה על הבוטות. אני מנסה לרסן את הכעסים שלי. 

ואז, אחרי שהם שבים, מתחיל טקס. מרגש וגם פולשני תקשורתית, יסלחו לי חבריי שפועלים ממניעים של אהבה והתרגשות גדולים. אני רק מקווה שבעוד כמה שבועות החטופים ובני משפחותיהם לא ירגישו שחדרו להם יתר על המידה לפרטיות. 

האיחוד של משפחת אביגדורי ב"שיבא". קרדיט: עומר מרון, לע״מ (צילום :עומר מרון, לע"מ)

פתאום החיבוק הראשון, המפגש, אפילו הגלידה הראשונה מרגשת בצורה אדירה. כולם משתפים ונרגשים, ועכשיו השבים ינסו לחזור לחיים. בלי בן משפחה שנרצח או עדיין נעדר, לעתים יותר מאחד, ועם צלקת רגשית ולעתים פיזית קשה. איך הם יעשו את זה?

אנחנו, אנשי התקשורת, חייבים להניח להם. לתת להם לנשום. זה קשה, כי חבריי עשו עבודה יוצאת דופן והם חלק מהמאבק, רגשית וגם הלכה למעשה, ועדיין, צריך לתת מרחק. 

אחרי החיוכים מגיע החור הגדול בלב. יש מי שלא חזרו ועדיין שם. האמא שהופרדה, האח, החבר. הם עוד שם. בחנק, לבד. בתת־תנאים. ולעתים גרוע מזה. חלקם אצל גורמים שלא ברור מיהם. חלקם נחטפו ומוחזקים אצל ארגונים כאלה ואחרים, ויש שחולקו, הועברו כמו שלל מלחמה בין זה להוא, וכעת, טוענים אויבינו, לא ברור איפה הם. יחס מפלצתי לבני אדם. היישר מימי הביניים. עם זה אנחנו מתמודדים. כשפרשנויות כאלה נשמעות, כולם מרוסקים. האופוריה הופכת לדיכאון.  

איפה הקטנים? החברים? ההורים? מי יודע? שיחזרו כמה שיותר מהר. כולנו חזקים, מבינים שאין ברירה אלא לנצח, אבל בחיי שזה מכאיב. אי־הוודאות. הזלזול בחייהם ואוזלת היד של הצלב האדום. ארגון שקשה למצוא מילים טובות עליו בעת הזאת. ועדיין החזרה זוקפת את הקומה הלאומית. אכפת. יש מי שאכפת לו. ואם לא למדינה אז לעם. לא מוותרים על אף אחד, זועקים ונלחמים, אחרת החיים, האמון והנפש שלנו לעולם לא יוכלו למצוא שקט. 