האישה שיושבת לידי על ספה בדירה קטנה בתל אביב וצופה בדריכות מעורבת בבכי וצחוק בשחרור החטופים, מראות המלחמה ודובר צה"ל שאותו היא מחבבת במיוחד (“תמיד נראה שהרגע הוא התקלח") - היא בתי.
במהלך הלילה: אזעקות בעוטף ובגליל העליון; צה"ל תקף מטרות חיזבאללה | עדכונים שוטפים
צה"ל ברצועת עזה: כמה זמן יימשך השלב הנוכחי בלחימה?
היא בקיאה בנפשות הפועלות, מחוברת לגורלן וחווה את המלחמה באינטימיות, רגשנות ותחושת הזדהות שלעולם לא אהיה מסוגל לחוש כמותן בגלל נכויות נפשיות שונות. היא מתעבת את מצג ההשפלה של חמאס; את לוחמיו הברוטליים מלטפים לחיי חטופות מבוהלות. “ראית?", היא מזדעקת, “הוא נתן להם בקבוק מים לדרך! זה כל כך אבוד איך שהם ניצחו במלחמת ההסברה!".
היא שואלת אותי מה הלאה ומה יהיה וכיצד זה ייגמר ומדוע צריך לברבר באולפנים את אותם דברים עצמם שעות ארוכות, ומה השיקולים המנחים את ממשלת ישראל בקבלת החלטות. לרוב התהיות שלה אין לי תשובות. המעטות שיש לי אינן מספקות אותה, ובצדק. אני שוכב מובס על הספה בחלוק “אתא" החדש שקנתה לי, אחרי שזיהתה שלזקנים קר יותר, ומתענג על חברתה.
היא לא הולכת לחדר ששכרה בקרבת מקום עד שהחטופים עוברים לידי ישראל. אז היא ממהרת לטלוויזיה שלה כדי לא להחמיץ את “זהו זה" ו"ארץ נהדרת" ולשידורי ערוץ 11 לתוך הלילה. קשה לה לישון בחושך, והיא נרדמת כשהשמש זורחת.
היא הגיעה לישראל, שאותה עזבה בשנת 2000, ארבע שנים לפנינו, והיא מעורה במתרחש יותר ממני, שהגעתי הרבה לפניה ושקעתי לבדידות ממארת ואלם קטטוני. בעלה האמריקאי נשאר בביתם בפיטסבורג, פנסילבניה, לומד לחיות עם היבט נוסף של אשתו, יהודייה מישראל. היא מורה לפילאטיס בעלת מוניטין עולמי, ולפני מגיפת הקורונה היא טסה מקצה עולם לקצהו להדריך מורים לפילאטיס. היא מצחיקה עם רזרבות של עצב תהומי, זריזה, ערנית, חזקה ונחושה, פגיעה וחשופה, והיא דומה לי באופן שלא מותיר ספק לגבי הקשר בינינו.
בעניין הקשר בינינו: בשש־שבע השנים האחרונות לא היינו בקשר. נתק מוחלט. לא דיברנו ולא התראינו. יש בינינו הבנה לא לפתוח את התיק הזה שמלא בעטלפים תלויים הפוך בחושך וסיבות, כנראה לגיטימיות, לעדר החתולים השחורים שעבר בינינו. אנחנו שומרים באדיקות על ההבנה הזאת, מודעים לפוטנציאל הפיצוץ הגרעיני של חיטוט בתיקים גנוזים.
זה מרתק, מפרק ומעורר בי תקווה כבויה לראות את בתי הבכורה בת ה־40, שפילסה לעצמה דרך בחיים כשהיא לוקחת מה שהתאים לה מהוריה בלי להיות סמוכה על שולחנם. ריחוק גיאוגרפי הוא דרך חיים באמריקה. ממש בימים אלה נערכים מיליוני צעירים אמריקאים לחצות את היבשת כדי להגיע לבית הוריהם לחג המולד.
לפירוק נישואי הוריה היה חלק משמעותי בסתימת ערוץ התקשורת בינינו. אני מנחש שילדינו חשו נבגדים, כי קודם לכן היה נדמה להם שהקשר בין הוריהם עשוי מפלדה. אנולה, אם זה לא מסביר את עצמו, משמעו אנו לה. הכרנו בסן פרנסיסקו את ענולה שמיר והתאהבנו בצליל השם.
היא בוגרת מצטיינת של מגמת צילום ב־SVA בניו יורק. בדמיוני היא הייתה אנני לייבוביץ' ישראלית, שאיפה שאולי הסגרתי והרגיזה אותה. עם שתי רגליה על האדמה בקרבות קריירה בניו יורק, אנולה העריכה בצניעות את סיכויה לפלס דרך בענף שאנשים נהרגים עליו, והתאהבה בפילאטיס. היא חיפשה לעבוד ולתרום ולא להיות מפורסמת. גישתה המקורית לענף הקימה לה אוהדים רבים וגם לא מעט יריבים. לגנותי אני לא מבין פילאטיס, אבל כאשר החלו להזמין אותה ללמד בבירות עולם, הבנתי שיש לה מה לתת.
מתישהו אחרי 7 באוקטובר צלצל הטלפון: אנולה. המראות מישראל, ההצגה המעוותת של הדברים ומונחים כמו טבח, פוגרום ושואה הדליקו אצלה את הישראליות. זאת לא הייתה שיחה במובן המקובל: אנולה בכתה, ניסתה להבין, הביעה את רצונה לבוא לישראל, להיות איתי. מלמלתי חצאי תשובות. זה היה מפתיע ופתאומי כשם שהיה מרגש. חשבתי שזה דחף רגעי שיחלוף, אבל טעיתי.
כשאנחנו יושבים יחד בתל אביב, אני מבין כמה היא דומה לי. עולים נושאים חשובים, אבל יש בינינו גם סרק פסבדו־אומנותי והעדפות תרבותיות. אף אחד חוץ מאנולה לא יודע לצטט את ההרכב המקורי של לינרד סקינרד; לא מסוגל לדבר על סרטיו של מייקל צ'ימינו ומעריך את "Heaven’s Gate" המושמץ שלו; ולא עקב אחרי הפיכתו של קווין קוסטנר מגיבור כל־אמריקאי אייקוני למגלומן שחצן, שבגיל 65 החל לצמוח לו שוב שיער על הראש.
יש צחוקים ובכי וניסיון מייאש להסביר לשליחים של וולט כיצד מגיעים, מה שלא תמיד עולה יפה. היא מעדיפה חומוס, פלאפל ושקשוקה, והכל הוא געגוע רב־תחומי על רקע אתוס שהתרסק. מתישהו יהיה עליה לשוב הביתה, ללבו של חורף קפוא. עד אז כל רגע בחברתה זה מה שהרופא כתב. יהיה לי קשה בלעדיה.
אנולה: “אני דור רביעי בישראל ואוהבת אותה. אני מוקירה את הזכות שהייתה לי להכיר את סבי וסבתי ואת סבתא וסבא רבא. הם היו הפריזמה שדרכה הבנתי מאיפה אני. אני אוהבת את השכונה שבה גדלתי, את חבריי, את בית הספר, הים, השמיים והשמש. אני אוהבת את השפה, ההומור והאוכל. אני אוהבת להיות כאן, משום שאיני צריכה להסביר לאף אחד מי אני. איני תלושה מהקשר ואני רגועה".
“מאוד מייגע אותי להסביר מאיפה אני וכיצד מוצאים אותנו במפה. מעייף לא פחות להסביר מי אני. ברבות השנים להיות אחר הופך למקצוע. נולדתי במדינה קשוחה במיוחד, ולמרות שאני אוהבת אותה, היא גם השאירה בי צלקות".
“מלחמת המפרץ הייתה כמעט היתולית בהשוואה למלחמה הזאת, אבל הייתי בת 9, והיא עברה עליי קשה. אני מכירה אנשים שלקחו אותה בקלות. לא אהבתי לקשט את הקופסה של מסיכת הגז. שנאתי את העובדה שגרנו בדירת גג מזכוכית. לא אהבתי את ריח הגומי של המסיכה ואת אחריותי לדאוג שהטלפון יהיה תמיד בהישג יד. אנשים הזריקו אטרופין לחיות המחמד שלהם. אחרי שבועות של פחד, התפרקתי".
“בשנת 2000 עברתי ללמוד צילום בניו יורק. בזמן הפיגוע במגדלי התאומים ב־11 בספטמבר עבדתי במעבדה לצילום בלואר איסט סייד. הייתי בטוחה שאחרי רצח רבין והפיגועים הבאתי איתי מזל רע. כשהמגדלים נפלו, הבנו שאם לא נמהר לסאבוויי ונחזור הביתה, נישאר תקועים במנהטן. לקחתי את בן לאדן אישית ולא הצלחתי להבין את הבוז התהומי לחיי אדם בהיקף כה גדול".
“20 שנה חלפו. אני עדיין בגלות ומרגישה לא מחוברת. אני גרה בעיר ללא ים. אין לי תחושה היכן נמצא האוקיינוס. מה המצפן שלי? מאיפה אני? בישראל כאשר אתה הולך צפונה, הים התיכון משמאלך. מכל מקום בתל אביב אתה יכול להגיע לים ברגל".
“אחרי שהתנתקתי מאבי, הרגשתי נטולת מצפן מוסרי. אבי הוא אמת המידה שלפיה אני מודדת דילמות מוסריות. קודם אני שואלת את אמי, שהיא אישה מוסרית מאוד, והיא ממליצה לי להפנות שאלות גדולות באמת לאבי. צריך לאגור אומץ לשאול את אבי שאלות, משום שתשובותיו צמודות לאמת שלו, ואמירת אמת יכולה להיות לפעמים קשה לעיכול ומאתגרת".
“למרות שלא דיברתי עם אבי שנים רבות (בלי הסכמה מוקדמת, החלטנו שלא לפתוח תיקים מהעבר, לא לחטט בפצעים ישנים וליהנות מהזמן שלנו יחד), הבנתי שני דברים: אני זקוקה לו כדי להבין מה החוב המוסרי שלי לאירועי 7 באוקטובר, וגם כדי להתמודד עם השאלה כמה זה לא מוסרי ושגוי לא לדבר שנים עם הורה. האמת שלו הכאיבה לי לא מעט, ולכן ניתקתי קשר. עכשיו הזרימה טבעית ונינוחה יותר, אולי בגלל שהיא מתרחשת בצל אירועים כה דרמטיים".
“ביקשתי מבעלי, שאינו יהודי, להוריד מדלת הבית הקדמית את המזוזה שאמי נתנה לנו. לבעלי יש ילדים קטנים מנישואים קודמים, ולא רציתי לחשוף אותם לשליח שמביא פיצה ויחליט שבית עם מזוזה הוא מקום שבו הוא יכול לפרוק את כעסו על המצב. לקחתי את גאות האנטישמיות באמריקה באופן אישי ביותר. לא יכולתי לעזוב את אמריקה מהר מספיק. חשתי זעם רב על כך שאחרי שנים רבות שם אני נמצאת במקום לא נכון. אני אזרחית אמריקאית מלידה, אבל זה לא עוזר כאשר חצי אמריקה מתהפכת עליי".
“7 באוקטובר קרה בעיצומו של משבר גיל העמידה שלי בפיטסבורג, פנסילבניה. לקח לי עשרה ימים להבין שהשבת השחורה קרתה באמת. זאת לא הייתה הכחשה; לא הצלחתי לעכל את עוצמת הברוטליות של חמאס, את הברבריות. בעיקר הפילה אותי האלימות נגד נשים וילדים. ראיתי את עצמי בהם. את הקלות שבה הייתי יכולה להיות הם אילו עשיתי בחירות חיים אחרות. חשתי את 'אשמת הניצוֹל' שלא היה שם, ודמיינתי את חבריי ואותי משתתפים במסיבת נובה ברעים".
“המשכתי לעבוד באינרציה כמה ימים, אבל בתהליך מתמשך מול הטלוויזיה וברשתות החברתיות הפנמתי את אימת האירוע ואת האפקט המצטבר שלו. אני אוהבת את אינסטגרם ומשתמשת בו לעבודה, ולכן לא הצלחתי להימלט מהמראות הקשים, בעיקר נגד נשים וילדים. זרם הסרטונים שהציפו את הרשתות לא נתן לי מנוח".
“בדרך כלל הפיד שלי נעים, אסתטי, ידידותי ומרגיע. בזמן שניסיתי להבין את הזוועה הלא מצונזרת, קולגות רבים שלי החלו להעלות ולהפגיז תכנים פרו־פלסטיניים ותקפו אותי על כך שאני בעד ישראל ויהודייה. זאת תחושת נבגדות שקשה להסביר. אנשים שהיו חלק מעולמך המקצועי והחברתי, מתהפכים עלייך ואומרים דברים איומים נגד ישראל ונגדך. במסגרת ההחלטות שקיבלתי בזמן האחרון, גירשתי מעולמי את כל הדמגוגים הבורים והאלימים שאינם מכירים את ההיסטוריה או מתעלמים ממנה. שיחפשו את החברים שלהם".
“חמאס הפך את עולמי וזה היה אישי. בהשראת הטבח, הפכה הרשת החברתית לאפיק תעמולה שבו כל יהודי הוא מטרה. בעיקר הפתיעה אותי המהירות שבה חבריי השחורים והלהט"בים יצאו נגדי לפני כולם. כאילו שהאנטישמיות הלטנטית שלהם המתינה להזדמנות להתפרץ. עליתי למתקפה והבעתי את דעתי במילים קשות, כאשר הבנתי שאנשים רבים שהייתי קרובה אליהם בתחום שלי, שונאים אותי ואת קיומי".
“הטקסטים היו קשים: איחלו לי מוות והיללו את ‘לוחמי החירות' של חמאס. הפכתי ללבנה והעזתים לשחורים. ציבור רחוק של אזרחים בעזה, שמעטים בפיטסבורג מכירים, הפכו לצדיקים ולקורבנות, ואני, שהם מכירים היטב, הפכתי לקולוניאליסטית רצחנית. אני מלמדת פילאטיס. אינני מדכאת אף אחד, אבל ב־7 באוקטובר ניתנה רשות להשמיץ אותי בכל דרך אפשרית. זה היה ליל הבדולח שלי, וזה היה מרושע וזדוני".
“אני מזהה עצמי כדור המשך של ניצולי שואה למרות שבגלל חוש הריח הטוב של סבי, הוא מילט את כל משפחתו מזרחה בספטמבר 1939, לפני הפלישה לפולין. אני חושבת על האובדן והסבל הנורא ומנסה לכבד אותם. אינני יודעת מדוע זה קורה, אבל לפעמים אני בוכה עליהם ואיני יכולה להפסיק. השתתפתי בביקור במחנות ההשמדה בפולין בכיתה י"א. חברתי הטובה מאיה שרה ‘עוף גוזל' באושוויץ וטרבלינקה. באוטובוס, בנסיעה בין המחנות, הקרינו את ‘רשימת שינדלר'. לטעמי היה אפשר גם בלי ספילברג. בדרך חזרה עצרנו בפראג, שם צעקו לנו ‘יודן'. כמו את בן לאדן, גם את היטלר לקחתי אישית".
“למרות שלא היינו בקשר, קראתי כתבות של אבי. אחרי 7 באוקטובר הוא ניצל את ההזדמנות להסביר שהוא נמצא בישראל כבר כמה חודשים, ודרכו הבנתי שזה לא היה חלום רע אלא אירוע טראומטי אמיתי. זה היה הרגע שאחרי שנים רבות של נתק בינינו החלטתי להיפטר ממטעני העבר והתקשרתי אליו. שיחה מפתיעה עבורו, לא קלה לשנינו, וקצת היסטרית ובוכייה עבורי. לא היה לו זמן לחשוב ולהיערך. פשוט התקשרתי. אינני יודעת מה הוא הבין מהשיחה שהפתיעה אותו, אבל רציתי לדבר איתו על מוסר".
“שאלתי אותו אם זה מוסרי להפסיק לעבוד לחודשיים מכיוון שהרגשתי כה רע, תלושה ומנותקת משגרת חיי. אבי אמר, ‘כן, משום שאת עובדת קשה והוכחת את מסירותך למקצוע שבחרת, אתיות ומקצוענות'. השיחה טלטלה אותי וניצלתי אותה להתמוטטות עצבים קטנה. זה המצב הנפשי שבו הייתי, עד שהגיעה העת לנסוע לאמסטרדם, שאליה הוזמנתי חודשים קודם לכן להרצות בפני ציבור גדול של מורים לפילאטיס. המקצוענים בהולנד היו אדיבים והזמינו אותי להיות המרצה הראשית בכנס שנתי שלהם, אבל עד שהגעתי לא הייתי בטוחה שאני רוצה לעמוד מול ציבור שחלקו ודאי עוין את אמונתי, ולדבר. לא הייתי בדרכים מאז כנס בתל אביב ב־2020, שבוע לפני שמגיפת הקורונה סגרה את העולם".
“שתי חברות מאמסטרדם נסעו איתי כאסיסטנטיות. התחושה הייתה שזה לא היה מקרי ושהן ביקשו לסוכך עליי. הרגשתי קצת כמו אנה פרנק. הן יחביאו אותי מהנאצים. אינני זוכרת מה לימדתי באמסטרדם באולם מלא אנשים. האם היו בעדי? נגדי? האם הם צורחים ברשת החברתית שלהם ‘מהנהר עד לים'? ‘תשוחרר פלסטין'? הרגשתי כמו עם לוח מטרה על הגב".
“רצתי משם ולא הפסקתי עד שנחתי בנתב"ג והייתי צריכה להסתגל לאור השמש העזה. ידעתי היטב איפה אני, וניתן היה להרגיש את אווירת המלחמה. נהג המונית זיהה את שם המשפחה שלי (הייתה לי האפליקציה של גט טקסי עם שמי). הוא עלה לישראל ממוסקבה. חי בישראל 35 שנה. הקים משפחה. אוהב את ילדיו ונכדיו. עדיין עם מבטא רוסי. בהמשך הבנתי שלעברית שלי התגנב מבטא אמריקאי. התחושה הטובה הייתה שמיד הבנתי מיהו והוא ידע מי אני. שוחחנו חופשי ונזכרתי כיצד זה להיות אני. נזכרתי גם כמה אני אוהבת את אבי".
“כעת אני כאן, ולמרות שקיבלתי היתר מוסרי לא לעבוד, אני מלמדת פילאטיס אצל קולגות ישראליות. זה טוב לנשמה לעבוד במחיצת נשים שנוח לי איתן. את הכסף אנחנו תורמות למקומות שבהם הוא נחוץ כדי לכבד את המתים והאבלים. אני מנסה לרפא פצעים ישנים וסופגת באהבה חדשים. לקחתי לעצמי הפסקה של חודשיים. לעכל. לחשוב. להיות עם אבי ולהתלבט בענייני מוסר".