לפני שבועיים בערך, קצת לפני הפסקת האש, התחילו לנסות להתניע סוג של נורמליות בתל אביב, במעין מדיניות הכלה כמעט בלתי נתפסת. אז יש אזעקה פה, אזעקה שם, אבל מי סופר. גוש דן ירוקה, אין הגבלות על בתי ספר וגנים, גם אם אין מרחבים מוגנים, למה שיהיו? יהיה בסדר.
ובכל זאת, המחשבה שזה בסדר שבאמצע היום נצטרך להתפנות למשך עשר דקות, נראית פתאום הגיונית לחלוטין כמעט לכולנו, כי הכל יחסי. איפה היינו לפני חודשיים? הלם ותדהמה. איפה אנחנו היום? הלם, תדהמה, השלמה?
תושבי הדרום כבר התרגלו, ולאף אחד לא היה אכפת מהם. למה? אני לא יודעת. איך אנשים מכילים את הירי כאילו זה נורמלי וחלק מהחיים? גם לזה אין לי תשובה. למה זה בכל זאת עובד בהוויה הישראלית לאורך זמן? כי אנחנו למודי סבל משחר ההיסטוריה ובשל כך גם טובים בלהתרגל לכל. “וזה אפילו לא האישיו היום, את מבינה? יש בעיות יותר חמורות מרקטות", מנסים להסביר לי. כן, אני מבינה שזה מסובך הפעם, וגם לא מבינה.
ובכל זאת, אפילו אני, שרק לפני כמה ימים יצאתי בפעם הראשונה בחושך שלא במסגרת הפוגה (ככה זה אחרי שנופל טיל בבית), התחלתי להכיל את מה שבמקומות אחרים בעולם סביר שהיה בלתי ניתן להכלה - כי כמה עוד אפשר לחכות שזה ייגמר?
וברגעים מסוימים כשאני מסתובבת בחוץ, אני מרגישה שהכל כרגיל. לפרקים אני צועדת ברחוב עם שקיות בנחת, כאילו מדובר בחג חנוכה נורמלי. עושה דווקא לעצמי כדי לא לתת לטרור לנצח וצועדת על השדרה ולא על מדרכה, קרוב לבניינים. אולי אלה הפקקים, הצפירות, האנשים שעושים קניות, הסופגניות בחלון ראווה. פה ושם קורקינטים עושים רעש של אזעקה ומחזירים אותי למציאות. גם אופנוענים חסרי רגישות או פועלי בניין וכלים כבדים שחופרים את מנהרות הרכבת, שחזרו להרעיש כאילו אנחנו שוב בספטמבר.
אי אפשר להתעלם מהתנודות של חוסר הנוחות שלנו, זה קורה כמעט בכל פעם שאני פוגשת אנשים שיושבים בחוץ, בבית קפה או מסעדה, שותים יין בבר. יש בנו התנצלות על כך שהחיים חייבים להימשך, והיא נעה בתוך סאבטקסט של מ“חייבים לנשום קצת כדי להמשיך הלאה" ועד “זה הזמן לחזק את העסקים הקורסים".
בבר השכונתי שחזרתי לפקוד אחרי תקופה ארוכה, סיפרו לי שאחת הסיבות לכך שהם פתחו מהר, גם בערבים הקשים ביותר, היו הלקוחות הקבועים שיצאו לאפטר מהלחימה והתחננו לרגע של שפיות, נורמליות, כאילו כלום לא קרה. “זה לא רווחי", הם אומרים. ומוסיפים שכמעט שאין עובדים. “ובכל זאת", אומרים לי, “מי שבא, חייב את זה לנפש שלו".
אז זה באמת הזמן לחזק את העסקים הקורסים, וגם אולי הזמן לומר לאנשים שמרגישים לא נעים לקדם את הפרנסה של עצמם, שאם לא תעשו זאת אף אחד לא יעשה את זה עבורכם. מפתיעה אותי בכל פעם מחדש ההפתעה של העצמאים הקטנים מכך שהמדינה טורקת להם את הדלת שוב ושוב בפרצוף. האכזבה מכך שמשהו שהיה יכול להשתנות ועדיין לא השתנה, היא כמו לחכות לשלום אמיתי. אנחנו למודי מסקנות על התנהלות כושלת ברגעי משבר וגם בעשור השמיני לחייה, עדיין המוטו השולט במדינה הוא שהחזק יתחזק והחלש ייחלש. עולם כמנהגו נוהג.
אז מה עוד אנחנו צריכים חוץ משקט ושכל החטופים ישובו? כמו שיש עמים שחשוב להם הכבוד, כך לעם ישראל חשובה האחריות. מי ייקח אחריות ומתי. מדברים הרבה על לקיחת אחריות, חלקם מתנערים ממנה וחלקם לוקחים אותה. אבל גם כשהיא נשמעת, איכשהו קולה רפה ושטחי, אין בה יותר צער עמוק או הכאה על חטא, אלא חרטה מתבקשת מכורח הדבר, שמסמנת וי על המובן מאליו.
אחריות וסליחה הן שתי מילים שקשה לבטא בלקסיקון העברי. וגם אחריות, כמעט כמו בקשת סליחה ישראלית ממוצעת, נשמעת היום עקום. סליחה שנפגעתם, ולא סליחה שפגענו.
חודשיים אחרי שהתפרסמו כמעט כל הכתבות המסכמות על ציון יובל למחדל יום כיפור, המלחמה האיומה והנוראה בתולדות ישראל דאז, הגיע הזמן לחישוב קצר שאני מניחה שלאיש מהמנהיגים שלנו לא נעים לעשות.
מלחמת יום כיפור נמשכה 19 ימים, נכון לרגע כתיבת שורות אלה, מלחמת שמחת תורה עדיין נמשכת, ואנו נושקים אוטוטו ל־70 ימים נוראים, שאותם מנסים כולם להקטין במילת הכסת"ח הכה ישראלית: מחדל.
מחדל זו מילה קטנה שמעליבה את גודל האירוע. צריך להתעורר ולהפנים שמה שקרה פה הוא הרבה יותר ממחדל. כך או כך, בינתיים נדמה שכמו שכתב שמוליק צ'יזיק: “אף אחד לא מזיל דמעה, אף אחד לא מרגיש כאב". ואף אחד עוד לא באמת לקח אחריות.