בימים אלה תוכלו לשמוע כמעט מכל פינה ישראלים מזלזלים ביחיא סנוואר. אפילו בעלי מעמד. קצינים, פוליטיקאים, עיתונאים נכבדים. אומרים שהוא לא מבין את מצבו. שהוא עצבני ויוצא מכליו. שהוא חי על זמן שאול.
רגע אחרי כניסת השבת: אזעקות רבות בירושלים והסביבה | עדכונים שוטפים
נתניהו משיב לטענות ומסביר: זו הסיבה לפתיחתו של מעבר כרם שלום
ייתכן שכולם צודקים. יום אחד, במוקדם או במוקדם, ישיג אותו הכדור. אבל הסנוואר הזה, הנצור במחשכי הבונקר, הנחיל לישראל את המפלה הצבאית הגדולה בתולדותיה. בכך הוא עקף אפילו את אנואר סאדאת הנערץ, משחרר אדמת סיני, גיבור המלחמה והשלום. יש לזכור זאת בפעם הבאה שבה נבטא כלפיו עוד שפריץ קטן של התנשאות. באופן כללי, קצת צניעות לא תזיק. לו היינו מאמצים צניעות עד 7 באוקטובר ומתייחסים לאויב ברצינות, אולי כל זה לא היה קורה.
ההיסטוריה מלאה תיאורים של צבאות או מנהיגים שזלזלו ביריב. אין זה מקרה כי לדמותו של הנביא מוחמד הודבקה תווית של פדופיל. לפי אחת המסורות, נשא הנביא לאישה את זוגתו עאישה בהיותה בת 9. את ההאשמה הזאת הדהדו סופרים במערב כבר בימי הביניים, אף שההלכה המוסלמית אוסרת לקיים יחסי אישות עם קטינה, אלא אחרי שהגיעה לגיל המאפשר זאת.
מוצרט, שחיבר את האופרה "החטיפה מן ההרמון", טרח להציג בה את העות'מאנים כבני אנוש וולגריים. אוסמין, משרתו של הפחה באופרה, הוצג כברנש צמא דם. מי שיאזין לפתיחה המוזיקלית של האופרה, יתפלא שזוהי יצירה של מוצרט. היא רועשת וגסה במכוון. את "החטיפה מן ההרמון" כתב מוצרט בעירו וינה. היה זה בשנת 1782, ובאותם ימים להבאיש את ריחה של התרבות הטורקית היה מותר ואף רצוי. כמעט מאה שנים לפני כן, ב־1683, הטיל צבא הסולטן מצור על וינה והיה קרוב לכבוש אותה. חייליו נהדפו, וכך ניצלה היבשת מפני כיבוש מוסלמי. אפשר לדמות את החרדה שהותיר המאורע בלב האירופים.
באשר לסנוואר, אין זה בטוח כלל כי הוא חש מפלה בימים אלה. אפשר אף שהוא חי בתחושת ניצחון. נכון שהוא סופג אבידות וחייו בסכנה. אבל גם אם ימות, ההישגים כבר נרשמו על שמו. הראשון הוא ההישג המדיני. סנוואר הצליח היכן שכולם נכשלו לפניו לחלץ את הסוגיה הפלסטינית מתהומות שאליהן שקעה בעשור האחרון.
ערב המבצע ביישובי העוטף, לא עניינה הסוגיה הפלסטינית איש בישראל ובעולם. הם ראו כיצד לאט ובבטחה, לאורך השנים האחרונות, הולכים החלומות שלהם ומתנפצים. בהר הבית הלכו היהודים והתחזקו. בגדה הכביד צה"ל את ידו ככל שחלפו הימים. הפיגועים רק הידקו עוד יותר את אחיזתו. אפילו בכלא הורע מצב האסירים בתקנות חדשות שיזם השר לביטחון לאומי. מכולם הייתה עזה האבודה ביותר. נצורה, ענייה, ללא עתיד ובלי חופש. אפילו מטחי הרקטות ליישובי העוטף לא הסיטו את ממשלות ישראל מדעתן. חגורת המושבים והקיבוצים, ולצדה שדרות, אופקים ונתיבות, נעזבה אף היא לגורלה.
ימים בודדים לאחר הטבח כבר החלו כולם לדבר על פתרון לסוגיה הפלסטינית. עבורם זו יציאה מחושך לאור. מתחושת נטישה לשיבה אל מרכז העניינים. האמריקאים, שכבר התרחקו מן הסוגיה, החלו שוב לדבר עם ישראל על השבת הרשות הפלסטינית לרצועה. איחוד האמירויות, שעליה אמרה הרשות אחרי הסכמי אברהם כי תקעה סכין רעילה בגב הפלסטינים, רמזה על הסכמתה להשתתף במימון שיקומה של עזה, ובלבד שישראל תסכים לחזור לשולחן המו"מ. גם הסעודים מדברים בנימה דומה.
המימון הזה - שמיליארדי דולרים היקפו - הוא אינטרס ישראלי לא פחות מכפי שהוא פלסטיני. ללא שיקום עלולה ישראל לקום בוקר אחד למשטר כנופיות בעזה, שיהיה גרוע מזה של חמאס. גם אבו מאזן התעורר, אחרי שכבר השלים כי בימיו לא תהיה תקומה לסוגיה הפלסטינית. הוא חוזר ומזכיר בימים אלה כי הרשות היא הנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני, והרצועה, שנקרעה ממנה בכוח, צריכה לשוב לחיקה. "אין מדינה בעזה, ואין מדינה ללא עזה", חזר על דבריו הישנים.
ההיגיון של נסראללה
הניצחון השני של סנוואר, יש להודות בצער, הוא ההישג הצבאי. ב־7 באוקטובר קרה לנו מה שקרה במלחמת יום כיפור, ואף יותר. קו המוצבים שקרס, מניין ההרוגים הרב, הגיוס הבהול של כוחות מהעורף. אותה הפתעה מרעישה, ואותו קוצר רואי. אבל הפעם נוספו לכך החילול הנפשע של חיי האזרחים, הפריצה לבתיהם ומעשי הזוועות שנעשו בהם ללא הפרעה. ב־7 באוקטובר כשלה המדינה יותר מכפי שכשלה ב־6 באוקטובר ההוא.
אם תשרוד הזרוע הצבאית של חמאס את הגיהינום שמעביר אותה צה"ל, יהיה זה עבורה ניצחון שלישי. אם הקריירה הפוליטית של בנימין נתניהו תסתיים בגלל המחדל – ניצחון רביעי. אומנם צה"ל פועל היטב וגובה מחירים גבוהים מהזרוע הצבאית של חמאס, אבל אלפים מאנשיה עוד נותרו בחיים. סנוואר בונה על כך שמתישהו בקרוב נקבל על עצמנו מגבלות. הזעם הבינלאומי יעשה את שלו, המיתון במשק עלול להעמיק, ואולי גם מספר החללים, שיתחיל לגעת בנפשו הרכה של הציבור הישראלי. החטופים שבידי חמאס הם קלף חזק המעניק לו תחושת ביטחון.
את כל זה השיגו סנוואר וחייליו באמצעים נפשעים. אבל טבעה של ההיסטוריה שאינה זוכרת את הדרך. היא זוכרת את התוצאה. ולא רק ההיסטוריה. גם ההווה. כבר עתה מתנהל מאבק עיקש על אמינות הגרסה הישראלית כי אכן אירע טבח מאורגן בידי חמאס ב־7 באוקטובר. הסברה ישראלית יעילה הייתה עשויה להטות את התוצאה, אבל באותה שבת כשלו כולם. הלוואי שהייתה זו רק בעיית הסברה.
השבוע פרסם השב"כ קטע מחקירתו של יוסף אלמנסי. שר התקשורת ושר השיכון לשעבר בממשלות חמאס, שנעצר בתחילת דצמבר בעזה, ישב בחדר החקירות והשמיץ את ראש הלשכה המדינית של התנועה בעזה. "סנוואר לוקה בשיגעון גדלות", אמר אלמנסי והאשים כי הוא גרר את הרצועה 200 שנה לאחור. אירועי 7 באוקטובר, הוא אמר, מבטאים כפירה באסלאם, אין בינם לבין ההלכה דבר וחצי דבר. "לא ראיתי אחד ברצועת עזה שתומך בסנוואר. איש אינו אוהב אותו. יש אנשים שיום וליל מתפללים שהאל ישחרר אותנו ממנו". אכן מילים חזקות, אבל מבחינתו של סנוואר הן בטלות בשישים. איש לא יזכור את יוסף אלמנסי. לעומתו, איש לא ישכח את יחיא סנוואר.
אנחנו הישראלים נוהגים להתנחם באבידות שגרמנו לאויב. כך היה גם ביום כיפור. הרגנו להם יותר, וראינו בכך ביטוי לניצחון. אבל עבור סנוואר ואנשיו, היקף האבידות מובא בחשבון מראש. גם ממדי החורבן. העם משלם מחיר כבד? אז מה, ההתנגדות משלמת יותר. ובנוגע לכסף, ממילא תנועת חמאס לא תממן את שיקום הרצועה. הקטארים יעשו זאת. או הסעודים. או אחרים. מה שנראה לנו כהישג - להרוג אותם שוב ושוב, ואחר כך עוד קצת - נתפס אצלם כמחיר שכבר שולם, ועתה הגיע הזמן לקבל את תמורתו.
חסן נסראללה, בנאומו הראשון במהלך המלחמה, ניסח היטב את ההיגיון של ההתנגדות. "כל ההישגים הללו", אמר נסראללה, "כולם שווים את הקורבנות שלהם, כי הם הניחו את היסודות לשלב חדש אצל האויב. מהי הברירה? לשתוק? לחכות למוות? לחכות לאובדן אל־אקצא? אובדן הגדה? שהאסירים ימותו? הבחירה קשה, נכונה ונדרשת. היא באה בזמן הנכון וראויה לכל הקורבנות".
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל