מאז 7 באוקטובר אני מחובר הרמטית לעדכונים הנשלחים לטלפון הנייד שלי מאתרי האינטרנט השונים. ואני רחוק מלהיות היחיד כמובן. לצד הודעות על אזעקות, שיגורים, נפגעים, הצהרות של פוליטיקאים וכו', אני זוכה גם לעדכונים מסוג ספציפי ביותר: דעותיהם של סלבס ישראלים על המצב. כשהן מנוסחות באופן דרמטי, כיאה לאווירה המלחמתית. דוגמאות אמיתיות, מתוך יום נתון: “רונה־לי שמעון נגד נתניהו: 'אדם עם מוסר מופקר. איש מפחיד ומסוכן'"; “מאיה בוסקילה משנה עמדה: ‘שנים ריחמתי עליהם... ההומניות נשטפה ממני'"; “ניקול ראידמן באיחולי מוות קשים על המחבל שאושפז בישראל: ‘להזריק לו ציאניד, שיסבול'"; “טיילור מלכוב נגד אורית סטרוק: ‘אישה הזויה, חתיכת חצופה'"; “מתרחבים: הגר משה וניר פור מצפים לילד שני". אה, סליחה. זה פחות קשור. אבל הבנתם את הרעיון.
העובדה שאני מקבל הודעות כאלה לנייד מעידה על הרגלי הגלישה שלי, שהם בגוון תרבותי. אוקיי, תפסתם אותי, גם רכילותי. אבל הכותרות האלה מככבות בעמוד הבית של כל אתר אינטרנט המכבד את עצמו. ואיך שלא תסתכלו עליהן, הן נראות מגוחכות. גם אם אתם מאלה שלא בזים באופן אינסטינקטיבי למדורי סלבס. כי כשמפרסמים את דעתה של טיילור מלכוב, כוכבת רשת בת 21, על השרה אורית סטרוק, למעשה מייצרים סימטריה ביחס לחשיבותן של השתיים. שלא לדבר על עמדתה של רונה־לי שמעון באשר לתפקוד ראש הממשלה. היא אומנם שופטת עליונה בטלוויזיה, ובכל זאת.
מצד שני, עצמי אומר לי בהגיענו, אולי אני פשוט פלצן? ולא מחובר למציאות האמיתית? כי אם הכותרת הייתה ציטוט של שחקן “איכותי", מוזיקאי “בועט" או סופר “מוערך", המותחים ביקורת על פוליטיקאי, זה היה מחליק לי בגרון הרבה יותר בקלות. כי הרי “מגיע להם". הם הרוויחו את זכותם להתבטא בענייני השעה, בזכות איכותם ומורכבותם האומנותית. בעוד טיילור מלכוב - סתם דוגמה - היא לכאורה רק נערת זוהר שטחית להפליא. מה שמעורר שוב את שיח ההיררכיות התרבותי הנצחי, של - מי אתה שתשפוט בכלל מה גבוה ומה נמוך. ומכאן גם - דעתו של מי חשובה יותר.
הוויכוח הזה אינסופי, ובעיקר תלוי בעיני המתבונן. אבל עובדה אחת היא ללא עוררין: אושיות רשת כמו מלכוב, ראידמן, שמעון ועוד נהנות ממספר עצום של עוקבים. לכן ההשפעה הציבורית שלהן היא גדולה. ומכאן שהדעות שהן מבטאות לגבי "המצב" הן בהחלט רלוונטיות מבחינה תקשורתית. גם אם בעיניי זה לא פעם מגוחך. הרי עצם המציאות של “משפיעני רשת" הנתפסים כאלילים נראית לי מגוחכת. אבל זו המציאות.
ואגב, כשחופרים לעומקן של חלק מהדמויות האלה, אפשר לקעקע את הזלזול שלי בקלות. קחו את ניקול ראידמן כמשל. האישה שהתגלתה בדוקו־ריאליטי “מעושרות", ומאז מפזרת מוגזמות ופאתטיות לרוב, היא גם עולה חדשה שעבדה למחייתה מגיל 14 ובנתה את עצמה במו ידיה וציפורניה (המעוצבות). אפשר להעריך שהיא מכירה את החיים באופן הרבה יותר עמוק ואותנטי מכל ילד שמנת שזכה להשכלה, לתרבות ולעמדות הפוליטיות ה"נכונות".
אם מחפשים עוד טיעון כנגד תחושת הזלזול שלי, אפשר למצוא אותו בנקל מעבר לים. תראו עד כמה אנחנו עסוקים, למשל, בעמדתן הפומבית של האחיות חדיד לגבי ישראל. או בסוגיה האם טיילור סוויפט בעדנו או נגדנו. כל סלב עולמי סוג ב' שמפרסם הודעת תמיכה בישראל זוכה כאן לכותרות ראשיות. ואנחנו מסבירים לעצמנו שמדובר בחלק ממלחמת ההסברה העולמית, הכל כך חשובה. אז במה הם שונים, על פי אותו עיקרון, מהסלבס שלנו?
ויותר מזה. כבר פרסמתי פה עד כמה עקבתי באובססיביות, מאז 7 באוקטובר, אחרי עמדותיהם הפומביות של מוזיקאים שגדלתי עליהם. העובדה שפיטר גבריאל ביטא שביב של גינוי כלפי חמאס שימחה אותי שבוע, בעוד עמדותיה של טיילור סוויפט לא מזיזות לי כלל. אלא שסוויפט פופולרית ובעלת השפעה פי כמה מגבריאל. בשורה התחתונה - אנחנו חיים בעולם של סלבס. ולכן דעתם של הסלבס על העולם חשובה.
על הסכין
נישאר בפיטר גבריאל. השבוע נסעתי ברכבת ממודיעין עירי לקריות, שם גדלתי. ניצלתי את הדרך הארוכה לשמיעת אלבומו החדש "i/o", מה שהתגלה כחוויה משמעותית של שיבה הביתה. תרתי משמע. 20 שנה אחרי אלבומו האחרון, גבריאל עדיין נשמע מצוין. ועדיין מצליח, באותו שיר, לגרום לך לרקוד, לחשוב ולהתרגש. אור גדול.
באיחור שערורייתי התחלתי לצפות ב"אהבה גדולה" של HBO, סדרה העוסקת במשפחה מורמונית פוליגמית המורכבת מבעל ומשלוש נשותיו. למרות הנושא השערורייתי, ואולי דווקא בגללו, הסדרה משרטטת בחוכמה נושאים אוניברסליים של יחסי גברים ונשים, אמונה דתית, גידול ילדים ועוד ועוד. התוצאה מעולה ועדיין בועטת.
"High Tides" (נטפליקס) היא סדרת מתח על קבוצת צעירים עשירים ומפונקים, המבלים בקיץ בעיירת החוף הבלגית קנוקה. צעיר אחר, המשתייך למעמד נמוך בהרבה, משתלב בחבורה, מה שמוביל לסדרה מתמשכת של קונפליקטים וגילויים. לא חובה, אבל אסקפיזם יעיל בהחלט.