מטיסה דמיונית שנחתה בישראל בשישה באוקטובר השנה ירד תסריטאי מוכשר שעזב בשבעה באותו החודש ולא חשב שיוכל אי־פעם לכתוב תסריט שלאורו אנו חיים מאז, כשצמד המילים ״הותר לפרסום״ מהלך עלינו אימים: מי מכיר את מי ומהיכן המשפחות, מאיזו יחידה ומהן הנסיבות המבצעיות. החדשות עמוסות בידיעות שלא חשבנו שניחשף אליהן גם בשגרת החיים המאתגרת והלא פשוטה של מדינת ישראל. שנת העצמאות ה־76, שבמהלכה אפילו שאלה פשוטה כמו "מה נשמע?" דורשת תשובה מורכבת.
כאשר הסיסמא של רונן צור וחמאס זהה – סימן שאנחנו בבעיה | קלמן ליבסקינד
הבחירות הן אירוע שאליו הורגלנו בשנים האחרונות: מערכת אחר מערכת, כולן מלוות בפרשנים ובסקרים, הערכות המנדנדות אותנו בין תקווה לייאוש, בין קלפי בבית ספר ליום חופש בעלות של מיליארדים למשק כולו.
לעומתן הבחירות לשלטון המקומי היו עד עתה מנותקות מרכבת ההרים הפוליטית, הן נערכו בזמנן ורמת העניין בהן השתנתה מיישוב ליישוב. היום זה אחרת.
הבחירות שנקבעו לסוף חודש אוקטובר השנה נדחו עקב המלחמה, סיבה שאין מוצדקת ממנה. חוסר הוודאות והמצב הביטחוני חברו יחד להחלטה נכונה עת מדינת ישראל יוצאת למלחמה. רבים מאז מגויסים לשירות מילואים, רבים יותר מתנדבים ועשרות אלפי מפונים מבתיהם יצרו מציאות ישראלית לא מוכרת שטרפה את הקלפים וגרמה, בין היתר, לדחיית הבחירות.
מאז דחיית הבחירות לא השתנה הרבה: המפונים לא שבו לבתיהם, לחלקם אין גם לאן לשוב. קהילות שלמות מתארחות במגורים זמניים ומשם מנסות לקיים שגרת חיים, מנהגי אבלות ושמחות, חינוך, תעסוקה ועוד. עם ישראל התגלה במלוא תפארתו עת התגייס לסייע, ולמדינה לקח יותר מדי זמן להוביל את התהליך שרק עתה עולה על המסלול. הטיפול בעשרות אלפי משפחות לצד מאות אלפי חיילי מילואים מציב אתגרים כלכליים משמעותיים, כך גם מערכת חינוך שמתקיימת תחת איום טילים.
לדחות שוב?
בחירות הן הליך דמוקרטי, החופש לקבוע את מנהיגינו ברמה הארצית כמו גם במקומית הוא מערכי היסוד של מדינה חופשית. על כך נדמה שאין ויכוח. עם זאת, ברור שלא בכל מציאות ניתן לקיימן.
בעת הזו מתעורר ויכוח אם לקיים את הבחירות במועד שנגזר מהדחייה הראשונה, או להמתין עוד פרק זמן, עד לחזרה – גם אם לא מלאה – לשגרה. לחלק מהשאלות אפשר שלא תהיה תשובה אפילו אחרי דחייה נוספת: כמה מפונים ישובו לבתיהם, כמה מועמדים ופעילים יוכלו לנהל את שגרת קמפיין הבחירות שלהם, כמה מאיתנו יוסיפו לשרת במילואים אפילו בעוד כמה חודשים, ועוד.
כמובן שעדיין לא אמרנו מילה על הסכנה הביטחונית, שכן למרות הירידה באיום הטילים, הוא עדיין קיים – ותור של מצביעים בפתחה של קלפי אינו מומלץ. כמובן שעל כל אלה יש להוסיף את העובדה שברשויות המקומיות שלנו יש מנגנונים שממשיכים לתפקד: הזבל ייאסף מרחובותינו גם אם ראש העירייה או המועצה יזכה לארכה של כמה חודשים בכהונתו.
ויש כמובן היבטים נוספים – ואלה נעים מחשש מקיטוב מעמיק בחסות הבחירות דווקא בשעה שבה נדרשת אחדות ועד להפך הגמור: חשש שמא בצל הקרבות בדרום תפחת מאוד התעניינות הציבור בבחירות שיש להן נגיעה חשובה לחיי היומיום שלנו. גם יום השבתון שעליו הוכרז, כאילו היה מדובר בבחירות כלליות לכנסת, ראוי לבדיקה נוספת. מה עלותו למשק, שגם כך מתקשה לשאת בעול הכלכלי שהשיתה עליו המלחמה.
מול כל אלה עומדים גם שיקולים אחרים, למשל העובדה שמתמודדים רבים, לאו דווקא אמידים, אבל אנשים אכפתיים שהחליטו לזנק למים העכורים של החיים הציבוריים בישראל כדי לשנות לטובה (לפחות לפי השקפתם) את חיינו, כבר השקיעו לא מעט מאמץ וממון בקמפיין – וספק אם האמצעים יעמדו להם לאור דחייה כה ממושכת.
חוק לחירום
על כן טוב תעשה המדינה אם תוסיף להגדרת מצב המלחמה בחוק, גם מה ניתן לקיים בשגרת מלחמה ומה לא – בלי להזדקק לדיונים ולצווים מיוחדים. עוד אפשר לעגן בחוק זה גם את מעמדם של טקסים רשמיים, סיוע נדרש לתעשייה, דינים מיוחדים הנוגעים לייבוא ולייצוא, נהלים ברורים לתעופה ועוד, כדי שביום פקודה לא יוכפפו אלה לצורך פוליטי משתנה, אלא יפעלו על פי נוהל מוגדר מראש שיחייב כל ממשלה נבחרת.
בתסריט ההזוי שעובר עלינו בחודשיים וחצי האחרונים, לא הופיעו בחירות מוניציפליות, אבל דווקא מהעיסוק בשאלת קיומן במועד כזה או אחר, אפשר להתפתח למקום של חקיקה מסודרת שתגדיר נהלים ברורים גם בעת חירום.
ולגבי מועד הבחירות: על פי הערכות שונות מצב המלחמה עלול ללוות אותנו עוד חודשים ארוכים (וכמובן שיש להביא בחשבון גם התלקחות מסיבית יותר של הלחימה בצפון), חודשים שבהם אין לדעת לאיזו מציאות נתעורר בכל בוקר. אך דווקא משום כך עלינו לשאוף לאפשר קיום הליכים דמוקרטיים ככל הניתן, גם בשעה שאנו מוכוונים כולנו להשבת החטופים לביתם ולהשבת הביטחון לתושבי הדרום והצפון. כל זאת תוך שאנו מייחלים ליום שבו התשובה לשאלה "מה נשמע" תחזור להיות טריוויאלית וכמובן, שצמד המילים "הותר לפרסום" לא יפתח מהדורות חדשות רבות כל כך.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי