בערב קר אחד בעיר ריגה, ביום 27 בנובמבר 1923, נתכנסו במועדון אגודת “חשמונאי” 13 חברים והחליטו להקים הסתדרות של נוער ציוני שתאגד ארבעה חוגים של נוער יהודי בבירת לטביה. בראש היוזמה עמד התלמיד אהרן צבי פרופס. יחד עם חבריו חתר לאידיאולוגיה ציונית מחודשת, מדינית, במטרה להגשים את חזון המדינה העברית.
אם הדבר הבא לא יתוקן - ניפול שוב ושוב למלכודות שיעלו באלפי הרוגים | יצחק בריק
בעוד טור שמות החללים הולך ומתארך, נראה שחמאס רק מתחזק | קיפניס
שמו של זאב ז’בוטינסקי כבר ריחף בחלל התנועה הציונית. בנאומיו ובפועלו כבש את לבבות הנוער היהודי במזרח אירופה. ז’בוטינסקי הוא אבי הצבאיות העברית המחודשת, כיוצר הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה וכמארגן את הגנת ירושלים ב־1920. בבואו לריגה במאי 1923 ארגן לו פרופס קבלת פנים שבה העלה על נס שני נושאים – תחיית הלשון העברית וגבורתם של טרומפלדור וחבריו בתל חי. בהופעה נוספת בריגה, כעבור חצי שנה, נשא ז’בוטינסקי הרצאה על “יהודים ומיליטריזם”, שבה הטיף לחידוש רעיון הגדודים העבריים להגנה על היישוב היהודי.
למתכנסים במועדון “חשמונאי” קסמו עד מאוד רעיונותיו של ז’בוטינסקי. על כן, החליטו בהמלצתו לקרוא לתנועתם החדשה “ברית תרומפלדור” (כן, בת”ו) או בקיצור – בית”ר. המייסד היה פרופס, הרעיונות היו של ז’בוטינסקי וההשראה – טרומפלדור. לימים הוכר פרופס כבית”רי הראשון, ז’בוטינסקי הוכתר כראש בית”ר.
העיד פרופס: “ז’בוטינסקי דיבר אלינו כאב אל בנים - בפשטות: מדינת ישראל קום תקום בארץ ישראל השלמה, משום שהארץ שלנו היא. בגולה אין עתיד לנו, ואם לא נחסל אותה, תחסל אותנו. על הנוער העברי להתכונן לכיבוש הארץ ולשחררה מידי זרים. הנוער העברי מסוגל למלא תפקיד היסטורי זה... בית”ר נולדה למען תהווה, ביום בגרותה, את הצבא העברי הכובש את ארץ ישראל”. שנתיים לאחר ייסוד תנועת הנוער, הקים ז’בוטינסקי גם את תנועתו הפוליטית – הצה”ר, הציונות הרוויזיוניסטית. חברי בית”ר היו הגרעין הקשה של התנועה ולימים גם של תנועת החרות.
זה היה בדיוק לפני 100 שנה. מימיה הראשונים כבשה בית”ר את לבבות המוני הנוער היהודי ברחבי אירופה ובארץ, כשהיא מפיצה בקרבם את רעיון הצבאיות, הציונות הרוממה, החד־נס, הדגל הכחול־לבן ו”הספורט הלאומי” – העלייה ארצה, על אפו וחמתו של המנדטור הבריטי. חבריה הגשימו הלכה למעשה את תורת מורם ורבם בשורות המחתרות הלוחמות ובצבא ישראל. רבים מהם נפלו במערכות ישראל, עלו לגרדום.
מן הראוי להבהיר את משמעות ה”מיליטריזם” הז’בוטינסקאי. “מיליטריזם”, כתב בטרם נוסדה בית”ר, “משמעו משטר שבו יש למדינה יותר מדי חיילים, אבל שום אדם שדעתו צלולה עדיין לא דרש שעם יישאר לגמרי בלי כוחות מזוינים... השנאה למלחמות הרי היא ירושתו הרוחנית של עמנו. נביאינו היו הראשונים למחות נגד הנוהג של הרג המוני, וכולנו נאמנים לתורתם. איש מאיתנו אין לו כוונה ליצור בקרבנו דור אשר יתאווה למלחמה. אולם לאותה דרך חינוכית, אשר קל לו ליריב להדביק לה את שם התואר "מיליטריזם", צדדים מספר, אשר עשויים להקים לנו דור טוב ובריא יותר”. בהזדמנות נוספת כתב: “מלחמה היא דבר רע, כשם שרעה היא מחלה. אולם כל עוד קיימות מחלות, יהיה צורך ברופאים, וכל עוד מלחמות אפשריות הן, יהיה הכרח בחיילים”.
ז’בוטינסקי הלך לעולמו שמונה שנים לפני כינון מדינת ישראל. יסודות תורתו, הרעיון הבית”רי על כל גווניו, התגשמו במדינה שתפסה ב־1948 את מקומה בין מדינות תבל אחרי אלפיים שנות גלות ולאחר השואה האיומה. מדינה שנתקבץ בה כמעט רוב העם היהודי, שלה צבא מן החזקים בעולם, והיא אחת המתקדמות, וגם המאוימת מכל גבולותיה. תלמידיו של ראש בית”ר, מנחם בגין ויצחק שמיר, הם שהנהיגו את המדינה בין השנים 1977 ל־1992, בהשראת המורשת הבית”רית, לשלום ולביטחון.
בעת האחרונה המורשת התעמעמה. לפני כמה שנים הבאתי קבוצת בית”רים אל בית העלמין נחלת יצחק, למבצע ניקוי קבריהם של ותיקי תנועת ז’בוטינסקי ובית”ר. הנערים עשו מלאכתם נאמנה. כשניקו מצבה משיש אדמדם, שאלתים: היודעים אתם מיהו אהרן פרופס הטמון מתחתיה? אף אחד מהם לא ידע את התשובה. הנה כי כן, אפילו בקרב צעירי בית”ר דהיום נדרש לעשות חריש עמוק בתחום החינוך הציוני־הלאומי.
דווקא בשנת המאה לבית”ר נתערער קיר הברזל, כשם מאמרו של ז’בוטינסקי, אף הוא מלפני 100 שנה. המטנו עלינו את גדול המחדלים והאסונות מאז השואה. עם זאת, טובי בנינו־לוחמינו, פועלים בגבורה להשיב את הביטחון ולהסיר את איום הטרור הברברי. צבא ישראל ממלא את הצו הז’בוטינסקאי ב”שיר הדגל”: “כי יפרוץ שונא מארב, אז נקומה ונצביא: חי הנוער, חי החרב, חי הדם המכבי”. במלאת 100 לבית”ר, נצדיע לה ולכל לוחמי צה”ל: תל חי!