אם יורשה לי לנחש, מבין כל צורות ההתיישבות בישראל, הקיבוצים נמצאים איפשהו במקומות הראשונים במצעד ההשמצות. ערים ומושבות, יישובים קהילתיים, מושבים, כל אלה ועוד הם חלק מהאתוס העברי־ישראלי, אבל איכשהו האש מופנית פעמים רבות כלפי הקיבוצים.

איך קרה שהצפון והדרום נמחקו מתודעת ההתיישבות?
הגענו לשלב שבמסגרתו האנטישמים אפילו לא מנסים להסתיר או להתנצל

יוחסו להם נוקשות או סגירות, דיברו עליהם כעל חברה קנאית לעצמה, בדלנית ומתנשאת ועל הנשים כעל טוויסט אבולוציוני. הרי איזו אישה בעולם תוותר על יקיצות חוזרות ותפקיד בידי שומרת לילה חסרת סנטימנטים בבית ילדים את פרי בטנה, ועוד בשביל מה? בשביל אידיאולוגיה תמוהה? 

נחשון גולץ, בן קיבוץ רוחמה, תבע את קיבוצו ואת שיטת הלינה המשותפת בתביעה ייצוגית והאשים את הקיבוץ בכך שהפך אותו לנכה רגשית; ספרים, סרטים וסדרות טלוויזיה הוקדשו לקיבוצים, וחלקם שימשו כתבי אישום. קראנו בצמא את עלילות תמר מקיבוץ רימון שבעמק (שהוא קיבוץ דמיוני) של דבורה עומר. צפינו בקולנוע בעיניים בורקות בילדות ובילדים היפים של הקיבוצים כפר גליקסון ומעיין צבי בסרטה של מיכל בת אדם, “בן לוקח בת".  

כשבגרנו והחשבונות התחילו להציף את תיבת הדואר והשכירות חנקה אותנו, הסתכלנו על אלה שרוצים או לא רוצים להיות דור ב'. וואללה יופי. אנחנו נכרע תחת הנטל, והמפונקים האלה יתלבטו אם לאפשר למזכירות הקיבוץ לממן אותם או לא?

“קיבוצניקים", למשל, הייתה סדרה שצפיתי בה בעונג גדול. בנות ובני כיתה מקיבוץ מתפורר חוזרים לחיות יחד בגיל 30, בדרום תל אביב, בהאנגר תעשייתי בבעלות הקיבוץ. אלא שעל השטח השתלט דורון חג'בי, שמגדל שם גת אחרי שהוריו חיו בו כמה עשורים. מהר מאוד העלילה הופכת לקרב מעמדות: מי היה פה קודם, אשכנזים מול יהודים מארצות האסלאם, מה מגיע למי ומי קיבל יותר. 

היה אפילו קצת מהנה לחבוט בקיבוצניקים אחרי שהשוויצרים המתנשאים הבדלנים האלה קיבלו קרקעות מהמדינה ונהיו בעלבתים. חג'בי גם זכה בלבה של סמדר, אהובתו של יחיעם וַיְץ. אצלנו בבית שומעים “וַיְץ" ומיד נדרכים. סיפור הגבורה של יחיעם, שהיה מפקד בפלמ"ח ונהרג בליל הגשרים, הוא חלק מהסיפור שלנו בבית. אביו יוסף הגה את השם כשהוא נולד ועל שמו קרויים כל יתר היחיעמים וכל המקומות, כולל הקיבוץ.
 
על כך למדתי - נכון - גם מספר שמוקדש רובו ככולו לקיבוץ יחיעם, ובמידה רבה גם לסיפור המשפחתי, “היינו העתיד" של יעל נאמן. סדרה נוספת הייתה “האסי והשסע". דוקו ריאליטי משפטי שמדינה שלמה צפתה במתח בהתפתחות עלילתו. נחל האסי עובר בחלקו במרכז קיבוץ ניר דוד. מי יזכה בו? חברי הקיבוץ או פעילים בתנועה לשחרורו? התרעמנו בצוותא על ההתעשרות של הקיבוצים שהופרטו וצפינו בשקיקה בתחקירים שפירקו אותם, גיחכנו על התעקשותם לקרוא לשותפיהם לקיבוץ “חברות" ו"חברים", גם כשהם לא בהכרח סובלים זה את זה ועל הרכלנות המאפיינת את החברה הקיבוצית. מי שישמע, אצלנו ברחוב זה שונה. היה קל לחשוב עליהם כעל “ההם". 

הנוסחה פשוטה: קיים יחס ישר בין מידת האמפתיה לגודל האסון. אני לא יודעת אם מדובר במנהג ישראלי בלעדי שסופר אבידות וטרגדיות יותר מאשר הישגים ושמחות. כך או כך, זהו מנהג אנושי משונה שמזכיר את טובם ואת תרומתם של אנשים ומקומות רק כאשר הם סופגים מכות קשות. מאז 7 באוקטובר, הכל שונה. על ההרס ועל החורבן הכמעט מוחלט אנחנו למדות ולמדים מדי יום. אני רוצה לעמוד דווקא על מה שצומח מתוך האפר. 

בבארי החזירו את חדר האוכל לפעילות בשביל עובדות ועובדי בית הדפוס, ובנחל עוז כבר מכסחים את הדשא. כבר בצאת השבת הארורה ההיא תושבי משמר העמק קלטו אליהם את קהילת נחל עוז, והשבוע הודיעו על בניית מגורים למענם. בקיבוץ ארז קבוצת בני משק טמנה 10,000 פקעות של כלניות. בקיבוץ ניר עוז מתנדבות ומתנדבים מהארץ, מהולנד, בלגיה, גרמניה, קנדה ופלורידה מתפעלים את הרפת. קיבוץ משאבי שדה קלט את מושב אוהד, וביד מרדכי הודיעו על המשך בניית קהילה צעירה. קיבוץ זיקים אוסף תרומות ליום שאחרי (www.standbyzikim.com).

אני מבקשת לספר דבר נוסף קטן אבל משמעותי בעיניי. כידוע, חלק מהקיבוצים פונו למלונות. את ההבדלים ביניהם לבין מפונות ומפוני הערים שהגיעו כפרודות וכגרעינים קטנים אפשר לראות בקלות. הם מורגלים בחיי קהילה. מנשות ואנשי המקצוע שמלווים אותם אני שומעת שהם מבקשים מעט מאוד עזרה. הבקשה החוזרת שלהם היא “תנו לנו להסתדר בכוחות עצמנו", ואני לא יכולה להימנע מהמחשבה שהם פשוט מורגלים בבנייה ובצמיחה מתוך השבר. בזמן שאנחנו ירדנו עליהם, הם גילו לאורך עשורים רבים חוסן שפשוט אולי לא הכרנו או פירשנו בדרכים אחרות. 

אפשר להסתכל על הקיבוצים כעל ניסוי חברתי שראשיתו בסכסוך. קבוצת פועלים בחוות כנרת בני העלייה השנייה, מול מעסיקיהם. ארתור רופין, כלכלן ומנהל המשרד הארצישראלי בהסתדרות הציונית, הציע לפועלים להקים יישוב משלהם. הוא העמיד לרשותם 3,000 דונמים של אדמות קק"ל באום ג'וני מעבר לירדן, בסמוך לחווה וציוד חקלאי. הם עברו לחדרה, ו־12 מהם המשיכו לאום ג'וני. למרות המחלות, עבודת הפרך והמגורים בצריפים, הם גילו שהשנה הסתכמה בשורת רווח. “דגניה", הם קראו למקום, על שם הדגן שצמח שם. 

בתקופת היישוב, בדגש על תקופת חומה ומגדל, תרומתם של הקיבוצים הייתה בתחומי ההתיישבות, הביטחון, העלייה והקליטה הרבה מעבר למשקלם הדמוגרפי. בהמשך, המדינה העבירה לידיה רבים מתפקידיו של הקיבוץ. מ–1910 קמו בארץ 273 קיבוצים. חלקם כידוע היום יותר מתמיד, על קו הגבול. משנת 1936, במשך 13 שנה, קמו בישראל 170 קיבוצים. היו אלה שנות “חומה ומגדל", והקיבוץ היה בשיאו.

בשנה שאחרי קום המדינה קמו עוד כ־60 קיבוצים, ולאחר מכן קמו עוד לא רבים לאורך השנים: כאחד בשנה בממוצע בשנות ה־50 ופחות מזה בהמשך. למעלה מ־70% מהם הופרטו במה שנחשב עד עצם היום הזה לתנועה השיתופית הגדולה בעולם. שנת 2000, כך על פי שנתון התנועה הקיבוצית, הייתה שנת השיא של כל הזמנים במספר התושבים, החברים והילדים וסימנה עלייה מתמדת. 

בזמן שבמקומות אחרים הניכור חגג, הקיבוצים שימרו את חיי החמולה במגוון צורות החיים האנושיות, ואני רוצה לבקש מהם סליחה ולאחל להם קימה ובריאות, שיבה הביתה וצמיחה. 