מה שיכול היה להרעיד את אדמתנו לפני ה־7 באוקטובר, התנפץ במיני סנסציה מקומית נוכח המלחמה. השיעור שאנחנו מקבלים לגבי פרופורציות וסדרי עדיפויות מאז רעידת האדמה האמיתית שתקפה אותנו הוא חשוב, והוא חשוב לכולם.

אנחנו בבוץ הזה ביחד, המיינסטרים רוצה ערבות הדדית וסולידריות | סיגן
נתוני הסקרים בארה"ב הם תוצאה של עשור אבוד של הסברה ישראלית | לילך סיגן

אז מעבר לכמה אמירות לא קולעות על תבוסה מדומה או ניצחון מדומה של מישהו, מה באמת אפשר להסיק מפסילת ביטול עילת הסבירות?
האבחנה המדויקת ביותר הופצה דווקא בוואטסאפ, וחיסלה באחת כל טענה על ״חודו של קול״. 8 שופטים מתוך הרכב מלא של 15 הם בדיוק 53.33%, ובאורח פלא, גם 64 חברי כנסת מתוך סך של 120 הם 53.33%. כך שמי שפרופורציית הפסילה של ביטול עילת הסבירות לא מצאה חן בעיניו, היה צריך להתרעם בדיוק באותה מידה גם על הדרך שבה התעקשו להעביר את החוק הבלתי מרוכך (תזכורת ל״תן לי משהו״ של גלנט, רגע לפני ההצבעה בכנסת), בימים שבהם היה נדמה שמעולם לא היה נושא יותר שנוי במחלוקת בכל תולדות המדינה.

היה משמח לראות את ההבנה חוצת המחנות שאין אפשרות להתעסק בנושא הזה יותר מדי בזמן מלחמה עקובה מדם. על הרקע הזה, בלטה עליבותה של הודעת הסמס הפוליטית שבישרה ״ניצחנו!״, ונשלחה בחוסר טאקט משווע לאינספור טלפונים על ידי מגישת העתירה. מי בדיוק ניצח כשכל החברה הישראלית חטפה פגיעה כל כך קשה? איך אפשר לבשר ״ניצחנו״ כשחיילים רבים כל כך נפלו בשדה הקרב, כשלמעלה מ־100 חטופים עדיין נמצאים בשבי חמאס ומשפחותיהם המרוסקות מצפות לשובם, וכשמאות אלפי ישראלים נזקקים לשיקום חייהם או לטיפול בטראומה?

נדמה לנו שבמזרח התיכון רק הכוח מדבר, ושאם משהו לא עובד - תמיד כדאי להגביר. לכאורה, מה שלא עבד עם כוח יעבוד עם קצת יותר כוח, אבל כוחנות נטו לא בהכרח מביאה לתוצאה הרצויה. אם למדנו משהו בשנים האחרונות זה את שיעור מגבלות הכוח. אנחנו לא יכולים פשוט להגביר כוח כאוות נפשנו בעזה, כי אנחנו זקוקים לתמיכה של ארצות הברית.

אנחנו גם לא יכולים להגביר את הכוח זה מול זה בישראל, כי זה מפרק את המדינה ומסכן את כולנו. הכוחנות כשיטה שאין לה הסתייגויות או טקטיקות ממתנות פשוט לא עובדת מחוץ לטיקטוק. הרי הממשלה הייתה יכולה להגיע לפשרות בזמנו, ואז החוק המרוכך היה עובר עם פחות התנגדות, ומן הסתם לא נפסל. המשמעות היא שחוסר היכולת להתפשר לא באמת מחזק, אלא גורם לך להפסיד.

נקודת האור היחידה היא שפסילת ביטול החוק משדרת לעולם חוסן מאוד גדול של המדינה. דווקא בתקופה כל כך מעורערת, ישראל הוכיחה לעולם שיש לה יכולת איזון פנימית. האיזון הוכיח את עצמו גם נוכח ממשלה קיצונית, וגם בזמן מלחמה רב־זירתית שעדיין לא ברור איך ומתי תסתיים. זה מראה שמוסדות המדינה חזקים גם בזמן סערה, ועובדים גם כשנדמה שהכל מתמוטט.

האכזבה של מי שקיווה לרפורמה במערכת המשפט ברורה. אחרי הקמפיין הרעשני, המאמצים הרבים, המחירים ששולמו והאנרגיה שנשפכה - זה באמת מבאס. אבל השאלה היא איך ממשיכים מכאן. מי שמאמין שתיקון החוק נפסל בחטא, צריך לזכור שהוא גם נולד בחטא. תומכי רפורמה רבים כבר הבינו מזמן שהכוחנות והמחנאות החלישו את המדינה ותרמו לאסון שחווינו. כך שבסוף אנחנו מגיעים לאותה המסקנה: המערכת השלטונית בכלל והפרדת הרשויות בפרט טעונות תיקון. אבל כשמדובר בנושאים כל כך מורכבים ושנויים במחלוקת, אי אפשר לכפות את תיקונם מתוך רוב מקומי. שינויים עמוקים וטובים שיחזיקו לאורך זמן, צריך להעביר בהסכמה רחבה.