כניסת ספינת המלחמה האיראנית "אלבורז" לים האדום ומעורבותה של איראן בסדרת אירועים המתרחשים ברחבי המזרח התיכון מאז 7 באוקטובר אינן מותירות עוד כל מקום לספק: מתקפת הטרור של חמאס ומלחמת חרבות ברזל שפרצה בעקבותיה הן אירועי קיצון קריטיים, שהשפעתם העצומה על מפת היחסים והאיומים, לצד מאזן העוצמה וההרתעה בין ישראל לאיראן, מורגשת כבר עתה. לא זו בלבד שהם מעוררים גלי הדף רבים, מגוון דעות ותגובות בעולם המערבי, הערבי והמוסלמי לצד השלכות גיאופוליטיות, ביטחוניות וכלכליות מרחיקות לכת, ככל שמתעצמת הלחימה ברצועת עזה, כך נחשפת נוכחותה ותרומתה הרבה של טהרן להסלמת הסכסוך עם ישראל והפיכתו למלחמה אזורית.
באיראן משוכנעים שישראל אחראית על הפיגוע ומאיימים: "המהפכה תבוא"
חרף ניסיונותיה לבדל עצמה מהמתרחש ולהכחיש את מאמציה השונים, מהלכיה של איראן - הכוללים בין היתר תמיכה אופרטיבית, לרבות אימונים צבאיים ואספקת נשק, ציוד ואמל"ח מתקדם (כגון מערך טילים, מל"טים וכטב"מים) לשותפותיה ב"ציר ההתנגדות ושלוחיה" באזור - מהווים אינדיקציה לכך. חמור מכך, כבר עתה ברור כי שיתוף הפעולה שלה עם חמאס וארגוני טרור נוספים, ובהם חיזבאללה בלבנון, הח'ותים בתימן, הג'יהאד האסלאמי ביהודה, שומרון ורצועת עזה, וכן מיליציות שיעיות בעיראק וסוריה, מלבה את האש.
טהרן, שמתכננת מאז מהפכת 1979 לפרוץ למרכז הבמה והפוליטיקה העולמית, לקבל הכרה בינלאומית ולהיות מעורבת בהחלטות הנוגעות למזרח התיכון, פועלת בשבועות האחרונים ביתר שאת להעצמת העימות בין ישראל לחמאס. הצתת הסכסוך והסלמתו, תוך הגברת חוסר היציבות האזורית והצטרפותם של גורמי טרור קיצוניים נוספים למלחמה, מגדילים את הסבירות להתפשטותם של מאבקי כוח אלימים בזירות נוספות.
איראן, שאינה בוחלת באמצעים, קוראת למדינות ברחבי אפריקה (דוגמת אלג'יריה, תוניסיה, קמרון ודרום אפריקה) ואמריקה הלטינית (דוגמת פרגוואי, ברזיל, ארגנטינה וקולומביה), שבהן מתגוררות קהילות ערביות ומוסלמיות גדולות שחלקן עוינות את ישראל, לגנות אותה ואף לנתק את יחסיהן/קשריהן איתה. כל זאת לצד הרחבת רשתות המימון והלבנת הכספים שלה ושל חיזבאללה בדרום אמריקה (חרף מאמצי הממשל האמריקאי לבלום אותם), המסייעים במימון מכונת המלחמה ברצועת עזה ומחזקים את ציר ההתנגדות ושותפותיו. בראייה אסטרטגית כוללת, ללא ספק מדובר בתכנון ובביצוע מהלכים טקטיים שונים שנועדו לגרום להתעצמותה ומיצובה מחדש של איראן כשחקנית גיאופוליטית חזקה ועוצמתית, המחוללת כבר עתה שינויים קרדינליים במזרח התיכון ובכלל זה, בזירה הבינלאומית.
דיווידנדים אסטרטגיים
התבוננות מקרוב אף מראה כי חרף הפערים האידיאולוגיים בינה ובין ארגון הטרור הסוני, ניצול תלותו של חמאס בממשלת טהרן משרת היטב את האינטרסים שלה. כשהיא נוקטת תעמולה אנטי־ישראלית וממנפת את הסנטימנט הפרו־פלסטיני – המהווה ציר מרכזי באסטרטגיה ובקווי המדיניות שלה – היא מגייסת את דעת הקהל המוסלמית והעולמית למאבק בישראל תוך קריאה להשמדתה. חמור מכך, כשהיא מונעת מתוך אידיאולוגיה שיעית רצחנית, שנאה תהומית לישראל ואיבה עמוקה לארה"ב, ממשלת האייתוללות קוראת לעימות כולל נגד "התוקפנות הישראלית" והאימפריאליזם האמריקאי.
בראייה מערכתית כוללת, מדובר בחלון זמנים היסטורי המשלב בין וקטורים אסטרטגיים שונים והמהווה הזדמנות קריטית בעבורה לזכות ברווחים עצומים לצד דיווידנדים יקרי ערך. במילים אחרות, מדובר בהזדמנות לערער משמעותית את היציבות הביטחונית האזורית ולהוביל לשינוי מפת האיומים (לרבות היקף ועוצמת איומי הטרור, הסייבר והגרעין האיראני), מפת היחסים, ההסכמים והבריתות האזוריות, לטובתה; להביא לחידוש וחיזוק יחסיה עם רבות ממדינות המפרץ, המזרח התיכון ושאר העולם, בין היתר נוכח יציאתה מבידוד בינלאומי, וכן לבסס מחדש את מעמדה והשפעתה הכוללת, תוך קידום תפיסתה השיעית המהפכנית ברחבי הגלובוס. כל זאת במטרה להשיג נכסים מדיניים וביטחוניים שונים לצד תשואות כלכליות ארוכות טווח הנובעים בין היתר מבלימת הסכמי אברהם, תהליך הפיוס בין ישראל למדינות ערב וטרפוד הנורמליזציה עם סעודיה, תקיעת טריז בין ישראל לשכנותיה, כמו גם בין ארה"ב למדינות האזור, לרבות דחיית יוזמת "המסדרון הכלכלי" הבינלאומי (IMEC) בהובלת ממשל ביידן.
אם לא די בכך, כבר עתה מסתמן כי המאבק בחמאס וניסיונות ארה"ב והמערב למנוע את הסלמתו דוחקים את סוגיית הגרעין האיראני לקרן זווית. מעבר לעובדה שהסטת תשומת הלב העולמית מסוגיה זו מפחיתה משמעותית את הסיכוי להגיע להסדר מדיני איתה, בראייתה, כל עוד מוטלות עליה סנקציות כלכליות כבדות והיא אינה זוכה להקלות (להפך, 6 מיליארדי דולר הוקפאו מחדש, כפי שפרסמה לאחרונה סוכנות בלומברג), אין וכנראה גם לא יהיה לאיראן כל תמריץ/עניין לעצור את התקדמות תוכניתה הגרעינית, תוך העשרת האורניום (שהגיעה ל־60%) והרחבת מתקני ההעשרה שלה.
יתרה מכך, התעצמות העימות והזנחת הסוגיה הגרעינית מובילות ליחס הפוך בין התרחקות ארה"ב מתהליך המו"מ ושיתוף הפעולה איתה לקראת הסכם תוך התגברות המתיחות ביניהן, לבין התקרבותה, מנגד, לרוסיה וסין תוך חיזוק השותפות האסטרטגית עם כל אחת מהן בנפרד וביחד, בין היתר, גם במסגרת ציר ההתנגדות. הידוק היחסים ביניהן נושא רווחים כלכליים וביטחוניים משמעותיים שונים, הכוללים בין השאר סיוע צבאי (כגון עסקאות נשק עם רוסיה ואספקת מטוסי קרב מסוג סוחוי SU־35, מטוסי תקיפה מי־28 ומטוסי אימון יאק־130 לצבא האיראני). כל אלה צפויים להשפיע על עתיד איראן, המלחמה והאזור כולו.
מגינת המוסלמים המוחלשים
בראייה גיאופוליטית עולמית, איראן, ללא ספק, היא המרוויחה העיקרית מהעימות בין ישראל לחמאס. כמי שחותרת להבעיר את המזרח התיכון, לחולל כאוס אזורי, הרס והרג המוני ובתוך כך, לקדם מדיניות אנטי־ישראלית ופרו־איראנית מובהקת תוך עיצוב מחדש של מפת האזור - טהרן אינה בוחלת באמצעים. בעודו מכחיש בפומבי את מעורבותה של ארצו במתקפת 7 באוקטובר, עלי חמנאי, המנהיג העליון של איראן, אף מאשים את ישראל ב"רצח עם" וקורא להפסקת אש מיידית ברצועה.
בראייתו של חמנאי, המלחמה בחמאס שהעבירה את העימות הצבאי לשטחה של ישראל, היא הוכחה לכישלון תהליך הפיוס והנורמליזציה בינה לבין מדינות ערב. תהליך מורכב וממושך, שהוביל בפועל לכאוס ביטחוני ולא לרוגע ויציבות, כמצופה. בנוסף, העימות ברצועה מהווה בעיניו אינדיקציה לחולשתה של ישראל ולכישלון ההנהגה הישראלית בהובלת ממשלת נתניהו. מאידך, בהתייחס ל"סל הנכסים" ושורת הרווח של איראן, מסתבר שהעימות עם חמאס מסיט את תשומת לב הציבור האיראני מכשלים פוליטיים, אתגרים ומצוקות כלכליות־חברתיות קשות וכן מאפשר להנהגת טהרן לגייס רגשות לאומניים ולמצב עצמה כמגינת האוכלוסייה המוסלמית המוחלשת (דוגמת הציבור הפלסטיני ברצועת עזה).
פלישת ישראל לרצועה יצרה הסכמה נדירה ויוצאת דופן בקרב כל חברי ההנהגה האיראנית, לרבות מצדדי הזרם הרדיקלי/הנוקשה (דוגמת הנשיא אבראהים ראיסי), הרפורמיסטי והמתון (דוגמת הנשיאים לשעבר מוחמד חתאמי וחסן רוחני, בהתאמה), בנוגע לחשיבות הסוגיה הפלסטינית. לדידם, יש לתמוך בחמאס. ועם זאת, נוכח הפערים העצומים, הביקורות הרבות, המחלוקות והמתיחויות העמוקות ביניהם, לא מעט מביניהם אף טענו כי יש להגביל את עמדת איראן לתמיכה פוליטית בלבד - ולהימנע מעימות חזיתי עם ישראל. עימות העלול להיגרר להסתבכות צבאית ולהידרדרות ביטחונית שתפגע ברפובליקה האסלאמית של איראן ותוביל לתמיכה רחבה בישראל וללגיטימציה בינלאומית. זהו חלום ביעותים של הנהגת טהרן הקוראת, כאמור, למחיקת הישות הציונית מהמפה.