לכל שרי החוץ של ארה"ב שכיהנו בארבעה העשורים האחרונים היה חור שחור בקריירה שלהם. הוא נגרם, הוכח ונצרב בתחום אחד, העיסוק שלהם במזרח התיכון. המאמצים שהשקיעו בהשגת שלום או הסדר כלשהוא ביחסי ישראל והפלסטינים בשיפור משמעותי ביחסי ישראל וארצות ערביות, הסתיימו בכישלון.
צביקה יחזקאלי: "נסראללה מובך, חשב שהוא עם הרגל על הברקס"
אלמוג כהן הגיע עם עשרות צעירים: ההפגנה שיצאה משליטה מחוץ לתיכון בת"א
כישלון לא מביש, לא מעליב שלא פגע ולא ערער את מעמדם כמזכירי המדינה ולא זכור בקורותיהם כממלאי התפקיד הבכיר והמרכזי בממשלים שכיהנו תחתם כגורם או סיבה להמעיט מההישגים שרשמו לזכותם בתחומים שהיו בסמכותם. הם היו גברים ונשים משכילים, מוכשרים, הגונים, שחשבו, ביקשו וחתרו להשיג את טובם ארצם ולבצר את מעמדה והשפעתה כמעצמת על.
המזרח התיכון ובמיוחד שטח ותחום יחסי ישראל והערבים, ובעיקר ישראל והפלסטינים פיתה וקסם להם כאתגר מדיני דיפלומטי, כיעד פוליטי מוסרי, אינטרס שראוי ומצדיק מאמצים מיוחדים גם לטובת ארה"ב וגם לעמי האזור הידוע כמועד לפורענויות. מה שהם לא ידעו, מדויק יותר, מה שקשה היה להם להבין, לקלוט ולהפנים שבעיסוק והטיפול בבעיה הפלסטינית ובקשרים עם מנהיגי ארצות הערביות, יש להם עסק עם אנשים שונים לחלוטין, ברגשות, בשיקולים, באינטרסים ובהתנהלות אנושית ממנהיגים, פוליטיקאים וראשי מדינות אירופיות.
שגריר של מדינה מערבית מרכזית באו"ם אמר לי פעם בשיחה שלא לייחוס, "קונדוליזה רייס (כיהנה כשרת חוץ של הנשיא ג'ורג' בוש) שוחחה עם בכיר פלסטיני בעזה או ברמאללה כמו שהיא שוחחה עם שר חוץ גרמני או צרפתי. היא לא חשבה לרגע שיש הבדל ביניהם". קונדוליזה רייס היא זאת, שכשרת חוץ קידמה בהצלחה יוזמה לקיום בחירות ברצועת עזה.
בחירות שהעלו את החמאס לשלטון ברצועה. הסכם אוסלו הושג במו"מ בלי התערבות ומעורבות של ארה"ב. שר החוץ האמריקאי של אז כריסטופר וורן קיבל דיווח ועודכן על ההסכם לאחר שהושג. הסכמי אברהם הושגו כתוצאה מפעילות אמריקאית – אבל לא של שר החוץ.
הם הושגו בעיקר מהתערבותו של קושניר, חתנו של טראמפ. זה לא סוד שלקושניר היו אינטרסים אישיים, מניעים עסקיים ופיננסיים בפעילותו להשגת הסכמי אברהם. בקרב דיפלומטים במרכז האו"ם בניו יורק, הערכות המקובלות הן, שמגזימים במשמעויות של הסכמי אברהם. לדברי דיפלומטים הידועים כמומחים לנושאים מזרח תיכוניים, אלו הסכמים בין ממשלות.
הסכמים שלא שינו במאומה את העוינות לישראל בקרב העמים של המדינות החתומות על הסכמים אברהם. שר החוץ אנטוני בלינקן מזכיר במדיניותו, מעורבותו ופעילותו במזרח התיכון את ג'ון קרי, שכיהן כשר חוץ של הנשיא ברק אובמה. ג'ון קרי התנהל כמעט באובססיות במאמציו להשיג הסדר בין ישראל לפלשתינים. קרי בזמנו אפילו קבע לעצמו והציג תאריך יעד להשגת הסדר כזה. ביקר בארץ פעמים אין ספור, קיים שיחות ארוכות עם מנהיגים בישראל שעמם טיפח יחסי ידידות נפגש עם בכירים פלשתינים ועם ראשי מדינות ערביות.
כל מאמציו של ג'ון קרי הסתיימו בכלום. באפס. בשלהי תקופת כהונתו, (2015) ג'ון קרי נטש לגמרי את עיסוקו במזרח התיכון והתרחק מכל התייחסות לבעיית פלשתין כמפני חיידק מזיק. גם לפני קטסטרופת ה-7 באוקטובר אנטוני
בלינקן גילה עניין מיוחד במזרח התיכון. אבל באופן מאופק. עם נשיא כמו ג'ו ביידן, ידיד אמתי נלהב, ותומך של ישראל בלינקן גם לא הרגיש צורך מיוחד להקדיש זמן ותשומת לב מיוחדת לבעיות האזור. המלחמה שפרצה בעקבות המתקפה הרצחנית של החמאס, הניעה את בלינקן המריצה ודחפה אותו לגלות נוכחות פעילה, נמרצת ואגרסיביות כגורם מעורב ומוביל בתחום יחסי ישראל והפלשתינים.
אנטוני בלינקן ביקר בישראל חמש פעמים מאז ה-7 באוקטובר. הוא איש מוכשר, הגון, עם הרבה רצון טוב. דומה למזכירי המדינה שכיהנו בשנים האחרונות. מה הן התוצאות המעשיות של ביקוריו בישראל
ובאזור, מה השיג פרקטית בפגישות ובשיחות שקיים עם ראש הממשלה נתניהו, עם שרים ועם מנהיגים ערביים ובכירים פלשתיניים? כלום. מאומה. אפילו צפיות מיוחדות לשינויים, להתפתחויות בעלות משמעות ממעורבותו של בלינקן לא נראות באופק. לאנטוני בלינקן גם מפריעה ומחבלת בהתערבותו בעיה שלא הייתה לקודמיו בתפקידי שר החוץ.
בירושלים מכהנת ממשלה מטורללת, עם שרים שמזלזלים ביחסים עם ארה"ב, שלועגים ומגכיחים את ידידותו לישראל של הנשיא ג'ו ביידן. א יפה, לא נעים וגם אולי חוצפה. אבל ניסיון העבר, היסטוריה מדינית של עשרות שנים, של מאמצים בלתי נלאים שעשו מזכירי מדינה אמריקיים להזיז משהו, משהו מעשי חיובי בקיפאון שבין ישראל לפלשתינים שהסתיימו בכישלון מניבים מסקנה בלתי נמנעת שלאנטוני בלינקן לא מצפים הצלחה והישג. זה לא הולך כאן ועכשיו.