על בית הכנסת הגדול נטבע המשפט “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". קיוויתי בשבילם שאזרו את האומץ לבנות מקדש, הוא לא חייב להיות יהודי או דתי, רק משכן לאמונה, שלפחות היא תחזיק אותם עד יבוא צה"ל.
התלבטתי, איך אשאיר את בתי לבד בארץ בזמן מלחמה? אבל האזעקות במזרח ראשל"צ, המקום שבו אני גרה, נרגעו, וזו השבת שבה בתי ישנה אצל אביה. היה חסר לי פתרון רק לילה אחד, ואליו אמי התנדבה: “סעי", אמרה לי, “הכל בסדר". הבטחתי לגפן חמש מתנות, כבקשתה, וכשאשוב אשב איתה על הרצפה בחדרה ונשחק. ארזתי וטסתי. אחותי והשותף שלה יצאו למסע קניות, ואני יצאתי למסע רגלי, כהרגלי. אם לא אבדתי בין סמטאותיה של עיר, לא אכלתי במסעדת פועלים מקומית ולא קיימתי אינטראקציה מזדמנת עם אדם אחד או שלושה, זה כאילו לא טסתי בכלל.
הרגשתי בנוח איתם. זו הייתה חוויה מרעננת בכל הקשור ליחס של ההונגרים, אחרי שיום קודם לכן השותף של אחותי התלבט מה להזמין והמלצר גלגל שלוש פעמים עיניים מולנו.
בשלב מסוים ואחרי עוד בירה עזבתי אותם ויצאתי החוצה. הגשם התגבר, והמטרייה שלי לא יכלה לעמוד בזה. לקחתי מונית למלון והתיישבתי בלובי. הזמנתי אספרסו וכמה עוגיות טעימות וצפיתי במופע. הייתי לבד בקהל. איש מבוגר, לבוש חליפת טוקסידו אדומה ודומה באופן מוזר ומחשיד לזמר הצרפתי אנריקו מסיאס, ישב מול עמדת כלי הקשה לא גדולה, בידיו שני מקלות הקשה, וניגן. התחברתי מיד, זה היה מדהים ותאם כל כך את התקופה ואת מזג האוויר. עלו בי דמעות ללא טריגר מסוים. הוא חייך אליי בכל פעם שסיים קטע ומחאתי כפיים חלשות. נכנסתי לגוגל, מסתבר שזה נקרא “צימבלום", כלי הקשה שהיה פופולרי בימי הביניים ובעיקר במדינות הבלקן.
התרעות פיקוד העורף