על תמונת החטופים שתלויה על שער בית הכנסת הגדול בבודפשט, ירד גשם. על פניו של אחד מהם, אלכס דנציג, גם התעופף איזה עלה ונדבק. ניגשתי והסרתי את העלה, לא נגעתי יותר בשלט, שלא יחשבו חלילה שאני באה להזיק או לקרוע. ראיתי אותם נרטבים, בחוץ היו 4 מעלות ותהיתי כמה מעלות יש בתוך המנהרות בעזה ואיך מצליחים לנשום בכלל שלושה חודשים בלי אוויר מהטבע ובלי שמיים.

לטורים הקודמים של מרסל מוסרי:

התעוררתי | מרסל מוסרי
שמיעה פנימית | מרסל מוסרי

על בית הכנסת הגדול נטבע המשפט “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". קיוויתי בשבילם שאזרו את האומץ לבנות מקדש, הוא לא חייב להיות יהודי או דתי, רק משכן לאמונה, שלפחות היא תחזיק אותם עד יבוא צה"ל.

היה זה יום שבת, שערי בית הכנסת נעולים, ומחוצה לו שומר, כי אף משכן יהודי לא יכול להתקיים ככה, בלי שמירה ממזיקים שכנראה יבואו. הוא הצטנף מהקור, נשען על השער והדליק סיגריה. צרם לי קצת לראות, היה בזה פגם מסוים בקדושת המקום, אבל המקום קדוש לי - לא לו.
לא יודעת איך מצאתי עצמי בבודפשט פתאום, באמצע המלחמה. אחותי ושותפה לעסקים נסעו כדי להתרענן קצת ושאלו אותי אם ארצה להצטרף. “יש כבר חדר", כתבה לי אחותי, “רק תקני כרטיס".

התלבטתי, איך אשאיר את בתי לבד בארץ בזמן מלחמה? אבל האזעקות במזרח ראשל"צ, המקום שבו אני גרה, נרגעו, וזו השבת שבה בתי ישנה אצל אביה. היה חסר לי פתרון רק לילה אחד, ואליו אמי התנדבה: “סעי", אמרה לי, “הכל בסדר". הבטחתי לגפן חמש מתנות, כבקשתה, וכשאשוב אשב איתה על הרצפה בחדרה ונשחק. ארזתי וטסתי. אחותי והשותף שלה יצאו למסע קניות, ואני יצאתי למסע רגלי, כהרגלי. אם לא אבדתי בין סמטאותיה של עיר, לא אכלתי במסעדת פועלים מקומית ולא קיימתי אינטראקציה מזדמנת עם אדם אחד או שלושה, זה כאילו לא טסתי בכלל.

ברובע היהודי ראיתי כמה ישראלים שומרי שבת. הגברים חבשו כיפות, והנשים לבשו שמלות לבנות ומעליהן מעילים לבנים וחגיגיים כאלו. אחד שאל בעברית: “המלון זה ימינה?".
“אין לי מושג", ענתה לו אחת מהנשים.
“הוא ליד בית הכנסת", הוסיפה השלישית, “זה מה שחסר לנו, להיאבד בבולגריה".
כולם צחקו.
“הונגריה", תיקן אותה בעלה, “נראה מתי תלמדי".

“אקסקיוז מי", פנה אליי בעלה, “וור איז דה סינגוג? ג'ואיש פיפול", הסביר לי והצביע על הכיפה שלו.
“עוד מאה מטר", עניתי להם בעברית, “ואז ימינה עד הסוף".
משהו הואר בהם, והם שוב צחקו בצחוק גדול.
“תבורכי", יצא לאחד מהם בהתרגשות, “היא משלנו", כמו הסביר לאנשים שאיתו. יש משהו בלפגוש ישראלים בחו"ל. לפעמים זה מעיק, לא פעם מביך, ויש ימים, כמו בשבת ההיא, עת מלחמה, הנוראה ביותר שידענו, שזה מזור לנפש, מבלי שידעת שאתה חולה בכלל.

טיילתי המון, לא יודעת כמה קילומטרים, הרגשתי עצבות תהומית כזו, לא רק לאומית, גם אישית, מקווה מאוד שהן אחוזות זו בזו ויתפוגגו בקרוב. השמש לא הפציעה באותו היום, וגשם זלעפות החל לרדת, נכנסתי לאיזה בר עם “הפי אוור". רק הברמן ישב שם, בחור צעיר, באמצע שנות ה־20 לחייו אני מניחה. הוא שמח לקראתי.
“איזה בירות יש לך?", שאלתי.
“כהה או בהירה?".
“בהירה", עניתי, “וצ'ייסר של ג'ק דניאלס". הוא מזג לי, שילמתי ונתתי טיפ קטן, הוא חייך, לקח מצת והדליק לי נר גדול שעמד באמצע השולחן.
“מאיפה את?", שאל.

התלבטתי לרגע, כל כך הרבה אזהרות מסע, בחוץ די חשוך ואני לבד בבר. נו, ניחא, מה כבר יקרה שטרם קרה?
“ישראל", השבתי, “למרות שאמרו לי לא לספר".
“למה?", הוא תהה.
“לא כל כך אוהבים אותנו עכשיו".
“גם אותי לא, זה בסדר", הרגיע ועזר לי להביא את המשקאות לשולחן.
“למה לא?".
“אני רוסי, כולם חושבים שאני עוזר לפוטין לכבוש את אוקראינה".
“אני יכולה להבין אותך", מצאתי שותף טבעי להרגשה.
“שיזדיינו", קבע, “הכל זה כסף, אין שום אידיאולוגיה בכלום".

יכולתי להתווכח איתו, אבל היה משהו במה שהוא אומר, וגם האנגלית שלי לא ברמת ויכוח פוליטי. וגם למי יש חשק לזה?
הוא הלך להביא לעצמו בירה וישב מולי.
“נולדתי ברוסיה", סיפר לי, “בגיל 16 העסיקו אותי בפורמולה 1. אני טכנאי של מכוניות מרוץ, עברתי בעקבות זה להונגריה ומאז אני כאן".
“מרשים, אתה עובד בזה?".
“בטח", אמר והראה לי את ידיו, מוסכניק אירופי. “אבל עכשיו חורף, אין מרוצים, אז בינתיים אני כאן, בבר".

עוד מישהו נכנס, ניער את המטרייה והניח אותה בדלי לצד הדלת, אחר כך הסיר את מעילו ותלה. לא עשיתי כמוהו, הנחתי הכל לידי, בסדר, שיהיה. הוא הניד בראשו כדי לברך אותי לשלום ולחץ את ידו של הברמן, הם דיברו בהונגרית, נראה שהכירו, והברמן הלך להביא לו בירה. הוא הצטרף אל השולחן שלנו ושוב אותו השיח.
“מאיפה את?".
“היא מישראל", ענה הברמן, “תגיד לה שאנחנו לא נעשה לה כלום".
צחקנו.

“מאיפה בישראל?", שאל האיש, “פעם אהבתי מישהי מישראל".
“באמת?", התלהבתי.
“כן, מכפר יונה, חמש פעמים הייתי אצלה בבית, אבל בילינו בעיקר במיטה, לא ראיתי את תל אביב או את ירושלים".
“אם ככה, היא הייתה יפה", החלטתי.
“כל הישראליות יפות", הרים את הבירה שלו ועשינו לחיים. לא מניחה שפלרטט איתי, בטח לא כשאני מכוסה באלף שכבות ונטולת איפור. הוא סתם היה ג'נטלמן.

הרגשתי בנוח איתם. זו הייתה חוויה מרעננת בכל הקשור ליחס של ההונגרים, אחרי שיום קודם לכן השותף של אחותי התלבט מה להזמין והמלצר גלגל שלוש פעמים עיניים מולנו.

בשלב מסוים ואחרי עוד בירה עזבתי אותם ויצאתי החוצה. הגשם התגבר, והמטרייה שלי לא יכלה לעמוד בזה. לקחתי מונית למלון והתיישבתי בלובי. הזמנתי אספרסו וכמה עוגיות טעימות וצפיתי במופע. הייתי לבד בקהל. איש מבוגר, לבוש חליפת טוקסידו אדומה ודומה באופן מוזר ומחשיד לזמר הצרפתי אנריקו מסיאס, ישב מול עמדת כלי הקשה לא גדולה, בידיו שני מקלות הקשה, וניגן. התחברתי מיד, זה היה מדהים ותאם כל כך את התקופה ואת מזג האוויר. עלו בי דמעות ללא טריגר מסוים. הוא חייך אליי בכל פעם שסיים קטע ומחאתי כפיים חלשות. נכנסתי לגוגל, מסתבר שזה נקרא “צימבלום", כלי הקשה שהיה פופולרי בימי הביניים ובעיקר במדינות הבלקן.

לא יכולתי להפסיק לבהות בו. התמכרתי למנגינה, זה היה מדהים.
“מאיפה את?", שאל את השאלה הרווחת. הפעם לא פחדתי.
“ישראל", עניתי. הוא חשב רגע ואז החל לנגן את “לו הייתי רוטשילד" מ"כנר על הגג", צחקתי. כמה שישראל מתחברת להם עם היהדות האירופית, זה כל כך יותר מזה, אבל שמחתי להתבשם בכך.

אני אוהבת את הונגריה, כי היא אוהבת אותנו, באמת, אולי הייתה זו יד המקרה, אבל כל אדם שפגשתי ושמע שאני מישראל, אמר מילים טובות ומנחמות עלינו. הנגן המשיך להקיש שירים מ"כנר על הגג", עכשיו הוא עבר אל הפתיח הבלתי נשכח. דמותו של חיים טופול, שנאסף אל אבותיו לפני פחות משנה, עלתה בראשי. פעם צפיתי באיזה ראיון איתו. הוא דיבר על ישראל היפה ועל השפות המקובצות בה. סיפר שבשישי אהב להריח את ריח הבישולים בעיקר במדרגות. קוסקוס, גפילטע פיש, חמין, ממליגה.
“ומה המוצא שלך?", שאל המראיין.

“אני רומני, אבל למי ששואל, אני עונה שאבא שלי עלה מרוסיה". הקהל שאג מצחוק. פעם רוסיה הייתה סמל סטטוס, מסתבר.
אני מודה לנגן ועולה אל החדר במלון. החדר קצת חנוק, הגשם פסק, אני פותחת את החלון ומשב רוח נכנס דרכו. עוד מעט תצא השמש, זה כבר סוף המלחמה, רק עוד קצת. 