בשבוע האחרון, עם חזרתם של לא מעט מילואימניקים מהחזית אל העורף, מחאת "סתמו ת'פה" מתגברת. למי שבמקרה לא נתקל בה – זה התחיל בחטיבת בנימין, בקרב חיילים שחוו אחדות ורעות חסרות תקדים אחרי 7 באוקטובר, וכאב להם לשמוע שבעורף קצת מתקשים לשמור על ה"ביחדנס".
המו"מ החשאי שהתפוצץ להקמת ממשלה חלופית עם ח"כים בליכוד | פרסום ראשון
אם לא נצליח להביא את הראש של סינוואר - זה מה שעשוי לקרות בצה״ל | אלון בן דוד
הם התחילו לצלם את עצמם ולשתף, עד שהפכו לטרנד שסחף את הרשת – חיילים שמחייכים מהחזית ומבקשים מאנשי תקשורת ומפוליטיקאים שאם אין להם משהו מאחד להגיד, שפשוט יסתמו ת'פה. הכל באווירה טובה.
שלושה חודשים לתוך המלחמה הקשה, כבר די ברור שמה שהיה לפני 7 באוקטובר יישאר שם. זה כולל התחלה של הקשבה אמיתית למילואימניקים. הטבח הנורא בדרום הקפיץ צעירים ומבוגרים מכל קצוות הארץ והתבל בשיעור גיוס שמעולם לא נראה כאן. הם נטשו משפחות, זוגיות, ילדים, עסקים – ומסרו את עצמם באופן מעורר הערצה.
ישראל של היום כבר לא תעשה סיבוב מס שפתיים על גב האנשים האלה. זה לא יעבור. המילואימניקים צריכים לקבל יחס של שטיח אדום שלא נראה כמוהו.
אברי גלעד כתב השבוע על בן של חבר שלומד רפואה בהונגריה, חזר כדי להתגייס, ועכשיו השתחרר. מכיוון שהפסיד את השנה בהונגריה, הוא פנה למוסדות האחראיים על לימודי הרפואה בארץ כדי שיאפשרו לו להמשיך כאן את הלימודים, והתאכזב לקבל תשובה שלילית. ככל הנראה, הוא לא היחיד שמגלה שמאחורי המילים היפות יש אטימות מוסדית במקום שטיח אדום.
בממשלה מרגישים את הבאזז, ולכן לאחרונה נתקלנו בהצהרות לגבי שינויים בתקציב, או הרהורים לגבי סגירת משרדים מיותרים. הרי מדברים על זה פחות או יותר מאז 8 באוקטובר, והמשרד היחיד שנסגר הוא משרד ההסברה, ביוזמת השרה. השאר מעדיפים לבלבל את המוח.
מישהו ראה תוכנית רצינית לצמצום הממשלה המנופחת, על שלל משרדיה הבזבזניים? מישהו כינס מסיבת עיתונאים והצהיר שמעתה ועד להודעה חדשה סדרי העדיפויות הלאומיים הם חיזוק המילואימניקים, הנפגעים, הפצועים, וכל אנשי המקצוע שמטפלים בנפגעים?
אולי כדאי להרחיב את המחאה שהתחילה בחטיבת בנימין. אם אין לכם משהו יותר רציני לומר מהחרטא שלפני 7 באוקטובר, סתמו ת'פה. באמת עדיף. בכל מקרה אף אחד לא מאמין.
סתימה מרצון
תחשבו לכמה כיוונים אפשר להרחיב את המחאה הזו. אם אנחנו באמת בעידן חדש, אם באמת למדנו שיעור, אם באמת נתנהל אחרת מעכשיו ולוּ רק כי אין לנו ברירה, כנראה שכל התפיסה לגבי סתימת פיות צריכה להשתנות. זה הזמן לעבור מיללות בלתי נגמרות על ניסיונות השתקה, ומלוחמנות מעושה וצעקנית של "לא תסתמו לי את הפה", לסתימה מרצון. בקטע טוב, מה שנקרא.
קחו לדוגמה את ההסתבכות שלנו בהאג. עזבו את העובדה שאלה שטבחו בצורה ברברית בכמה שיותר ישראלים הצליחו גם לקמבן דווקא לישראלים תביעה על "רצח עם". זו שיטת העבודה של ההנהגה הפלסטינית, ואיתה אנחנו צריכים להתמודד. איך מתמודדים? צריך להכיר את רזי המשפט בזירה הבינלאומית: כדי להוכיח "רצח עם" צריך להוכיח גם מעשים וגם כוונות. זו אחת הסיבות המרכזיות לכך שישראל מכניסה סיוע הומניטרי לרצועה ממש מתחילת הלחימה הקרקעית – למנוע אסון הומניטרי ומוות המוני, ולעמוד בכללי המשפט הבינלאומי.
אבל מה – מתברר שהשרים שלנו לא יודעים לסתום את הפה. יש הבדל בין סתם אזרח שמפטיר ברגע של עצבים שצריך לשטח את עזה, לבין שר בממשלה שאומר את זה. שר הוא לא טוקבקיסט שכותב שצריך להפיל פצצת אטום על העזתים, יש לו יכולת להשפיע על הביצוע. כך גם מי שמתרברב בידע תנ"כי לגבי הצורך למחוק את עמלק. בקיצור – כל בלבולי השכל של הגיבורים בכאילו הם אלה שמככבים בכתב התביעה. עכשיו לך תוכיח שהם לא באמת התכוונו או שאין להם השפעה.
שרים צריכים לדעת לסתום את הפה, להבין את משמעות מילותיהם. לא רק על הציבור בישראל, אלא על מעמד ישראל בעולם, ועל אמירות שמשפיעות לרעה על הביטחון של כולנו. חוסר היכולת של חלק מהשרים וחברי הכנסת לסתום את הפה, כולל אלה ש"לקחו אחריות" על מעשים שדובר צה"ל והממשלה החליטו לנהוג לגביהם בעמימות, הוא הרבה מעבר לסתם טיפשות. הפטפוטים האלו מקשים עלינו לעמוד ביעדי המלחמה, שבכל מקרה אינם קלים להשגה – ומהווים סכנה למדינה.
תנו לסינרגיה לנצח
סתימת הפיות מרצון ממש לא נגמרת שם. לפני 7 באוקטובר סבלנו מעודף ברברת קיצוני – וחטפנו מכה. בואו לפחות נפיק מהמכה הכואבת הזאת את השיעור, הרי לא חייבים להמשיך ככה.
קחו לדוגמה את ההחלטה של בנימין נתניהו למנות את אהרן ברק לשופט מטעמנו בתביעה בהאג. גם על המינוי הנכון והחשוב הזה היה ליותר מדי אנשים משהו רע להגיד. בין שלהתנצח לגבי "מי צדק בסוף" בעניין המהפכה המשפטית, ובין שלרדת על נתניהו שמתרפס או מתקפל – באמת שעדיף היה פשוט לסתום את הפה. מה זה משנה מי צדק? ב־7 באוקטובר ההתנצחות הזו לא עזרה לנו. כך שבין שאוהבים את נתניהו או את ברק ובין שלא, צריך להבין כבר איפה אנחנו נמצאים ולהביט קדימה.
עזבו את מה שהיה לפני השבת השחורה. זה לא רלוונטי. ברק הוא מינוי נכון. מבריק אפילו. למה לא להרים לנתניהו על המחשבה ועל הביצוע, גם אם חושבים שהוא צריך להתפטר? בתוך כל הביקורת, ויש מספיק, ברוך השם, אפשר גם פשוט לברך על צעד נכון ולהמשיך הלאה לאתגר הבא.
אנחנו אמורים להיות עם חכם. מתגאים בלי סוף בגניוס היהודי שהביא לנו פרסים והכרה בינלאומית ומה לא. אבל הרטוריקה הפוליטית שאימצנו בשנים האחרונות הופכת אותנו לטיפשים. היא לא מאפשרת לנו להוציא מעצמנו את החוכמה, ולהשתמש בה לטובתנו.
הדבר היחיד שנכון לעשות כרגע הוא לשכוח את מה שהיה ולעשות ריסטארט. להתרכז רק במה שנכון למדינה שלנו ברגע הזה. מה שהיה לפני 7 באוקטובר מת, תרתי משמע. ממשיכים מכאן רק בסינרגיה, בהישענות על חוכמה וכישורים של טובי אנשינו, בלי לחפש מי צודק ולדחוף אצבע לעין של מי שטעה.
וכן, מי שלא מסוגל או לא יודע מתי פטפוטיו מזיקים, לא ראוי לתפקידו. חד וחלק. כשזה מישהו כמו ח"כ עופר כסיף, שחושב שתפקידו לתמוך בתביעה נגדנו בהאג לצדם של אויבינו, זה קל. קל להבין שזה אדם שפשוט לא יודע להשתמש במעמדו ובמילותיו לטובת המדינה. אבל תחשבו כמה שרים חסרי אחריות היו אלה שהביאו לתביעה מלכתחילה.