צהריים (ראשון) בכיכר החטופים. היא דחוסה באנשים, כשרבים מהם תלמידים שהגיעו בצעדה מבתי הספר התל-אביבים. זו ההפגנה הארוכה ביותר והגדולה ביותר למען שבויינו. הפגנה שקטה, כאשר מבעד למסך הגדול שמעליו מוקרנים נאומי הדוברים, בוקעת שוב ושוב מילה אחת, שפולחת את האוויר – ע כ ש י ו !!! מחזירים אותם הביתה עכשיו!!!
100 ימים בשבי החמאס בעזה: הפנים והשמות של החטופים
את הקריאה הזאת – עכשיו! - שמעתי בכיכר גם במלאת רק שבוע לאסון ולחטיפה, ועדיין - גברים, נשים, צעירות וצעירים, וגם ארבעת בני משפחת ביבס – בשבי. גורלם לא ידוע. "עכשיו" - מילה שנזעקת כבר מאה יום.
האטרקציה החדשה בכיכר היא המנהרה, המדמה מנהרת חמאס שדרכה עברו, ובה אולי מוחזקים חלק מהחטופים. אנשים עומדים בתור ארוך ומתמשך על מנת לעבור דרכה, לחוות את האימה העזתית.
בקצה המנהרה – דמות מוכרת. יוסוף חדאד, המוסלמי שהפך להיות הפנים של ההסברה הישראלית. קודם לכן נשא דברים חוצבי להבות מעל הבימה ודרך המסכים, וביקש גם לפנות לציבור דוברי הערבית, כשהוא אומר להם: "זו לא דרך האיסלאם". "אל-עאן" (עכשיו בערבית) הוא קורא להם. רבים מבקשים סלפי עימו. בכל זאת "כוכב".
הגשם אינו מרתיע את הקהל. ים של מטריות נפרס מעל הראשים. קשה לפלס דרך בקהל הצפוף, רבים נושאים שלטים עם תמונות של חטופים, בעוד הנאומים והשירה ממשיכים ללא הפסקה. הנה פנים מוכרות. יוכבד ליפשיץ. בתה לצידה. היא יודעת מה זה זה שבי. היא השאירה מאחוריה את בעלה הקשיש, עודד. אוחזת בידה את תמונתו.
הכביש, דרך שאול המלך, חסום וגדוש באנשים. כולם עומדים בשקט, ספוני מחשבות, אפופי דאגה ותהייה. פה ושם מעגלים סביב סיפורו של חטוף זה או חטופה זו, שמספר מאן דהוא. מבקשים תשובה, נחמה – ואין.
אין ספק, עם ישראל כולו עם החטופים ומשפחותיהם, בין האלפים שנמצאים בכיכר ובין המיליונים שנמצאים בעיסוקיהם. תחושה משותפת שגם עם הרחבת הזעקות והקריאות, ספק אם הם יגעו בלבבות האטומים של החוטפים הברברים. אך מה באשר לקטאר ולמצרים? ומה באשר לממשלת ישראל? האם היא צריכה תמרוץ? האם היא מבינה את גדול הכמיהה בציבור להשבת החטופים? אכן, נדרשים מאמצים חדשים ומתוחכמים להשיבם ממנהרות עזה.
צחוק הגורל שרק אחרי מאה ימים של סבל בל יתואר, (אולי) יגיעו אליהם התרופות. מאה ימים של בידוד, עינוי פיזי ונפשי, ניתוק מוחלט, אי ודאות. בכיכר החטופים בלב תל-אביב - אבדה הסבלנות.