את חטאי אני מזכיר היום: לו הייתי מפרסם כאן תיאור קווי של העדפותיי הטלוויזיוניות, הוא היה נראה כפלט סיסמוגרף ברעידת אדמה. מצד אחד אני צרכן כפייתי של סדרות אירופיות, בדגש על אלה מהאיים הבריטיים שבהן העלילה מוקפדת ואטית כל כך, עד שבתחילתה של סצינה תוכל לפרוש למטבח, לשפות לעצמך קומקום כדי להכין נייס קאפ אוף טי לצד קיוקמבר סנדוויץ' ולחזור לצפייה בלי להפסיד שום אפיזודה חיונית.
מהצד השני אני חובב טראש: סדרות, סרטים ותוכניות שאין מאחוריהם כלום, זולת היכולת להדביק אותי למסך עד שאחרי משהו כמו חצי שעה איני יכול שלא יכול שלא להבחין שחלפה כבר חצי שעה ואני עדיין תקוע מול הטלוויזיה!
לפני שאתם מנתקים איתי יחסים על בסיס פער תרבותי בלתי נסבל, אומר להגנתי שגם בתוצרים הטלוויזיוניים הרעים שאני נוטה לצרוך על בסיס יומי כמעט (זה מה שטוב בזבל, תמיד יהיה מספיק לכולם), חייב להיות משהו שיעשה לי את זה. מאחר שאנחנו מכירים כבר לא מעט שנים, לא אכחד: סף הגירוי שלי נמוך עד כדי כך שכוכבת יפה, למשל, יכולה להפנט אותי יותר מדיאלוג ברמה שייקספירית.
לא מזמן צרכתי, מתחילתה ועד לסופה, סדרה בשם “הזוג ממול" (דווקא בריטית ומבטיחה, אבל רק על הנייר), רק מפני שלא יכולתי להחליט איזו משתי הכוכבות עושה לי את זה יותר. ולפני שתדונו אותי לסקילה בגין החפצה, אוסיף שהשאלה הזאת אינה מנותקת מהקונטקסט של הסדרה.
אלא שאפילו עכשיו אני עושה לעצמי הנחה קטנה, כי גם סדרות נחותות בהרבה הן מאבות המזון הרוחני שלי. כמו למשל “הפמליה", סדרת בנים קלאסית ודווקא כן מחפיצה, שבה אדריאן גרנייה (וינסנט צ'ייס) “מתחבב" כמעט בכל פרק על מישהי שהגיעה ללוס אנג'לס כדי להגשים את הפנטזיה ההוליוודית שלה, אבל הגשימה דווקא את זו שלו, ואפילו זה לרוב רק ללילה אחד.
אחת ההתמכרויות המוזרות שלי היא לשידורים חוזרים של סדרות ישנות, כמו למשל “נני" (בכיכובה של פראן דרשר), ששודרה לאחרונה בפעם המי־יודע־כמה והילכה עליי קסם מפני שהזכירה שאפשר להיות לא רלוונטי לחלוטין לזמן ולמקום - ועדיין להיות אפקטיבי: פלטתי נחרת צחוק רמה כמעט בכל פרק, אפילו נוכח המשחק המוגזם שכבר חלף מזמן מהעולם.
ההתמכרות החוזרת־הנוכחית שלי היא ל"שוות בקליבלנד": סיפורן של ויקטוריה, מלאני וג'וי, נשים בנות 50 פלוס, שבדרכן מלוס אנג'לס לפריז נוחתות במקרה בקליבלנד ומגלות שנשים בגילן, שבעיר המלאכים נדחקות כבר לשולי הסצינה על ידי צעירות מהן, הן עדיין אטרקציה בקליבלנד, רק מפני שהן נוהגות להתאמן או להתאפר. “מצחיק אתה", גוערת בי הגברת קיפניס: “לא ראית את זה כבר לפני 15 שנה?". “14, אבל אל תפריעי", אני גוער בה. “וחוץ מזה", אני מוסיף, “קרה להן משהו מוזר: הן נהיו בגילי!".
והנה הגענו לפואנטה הכואבת: כשצפיתי לראשונה בסדרה הזאת (מעבר לחובה לצפות בה בגלל בטי ווייט, שהלכה לעולמה בינתיים והיא בת 95 שנים, נמרצת כמעט עד יומה האחרון, בתפקיד אלקה, הקשישה ששלוש הנשים החדשות בעיר נאלצות לחלוק איתה קורת גג אחת), הייתי כבן 40. בגיל זה היה נראה לי מוזר שנשים בנות 55־60 מדברות בגלוי על התשוקות שלהן - ממלאני הרומנטית והנוטה להתאהב ועד לג'וי, שמכורה לריגושים מהירים הרבה יותר, אם אתם יורדים לסוף דעתי.
היום אני צופה בה שוב כשאני בן 54, כלומר כמעט “בגילן", מה שמעלה את החשש שבעוד פרק או שניים אעלה על מטוס לקליבלנד כדי לבדוק אם חוקי המשיכה שחלים בה על נשים באמצע העשור השישי לחייהן, תקפים גם לגבי גברים בני אותו הגיל. רוצה לומר: צפייה בשידורים חוזרים של סדרות שמזוהות עם תקופות ספציפיות בחיי מספקת לי פרספקטיבה חשובה לא רק לגבי איכותן העל־זמנית, אלא בעיקר לגבי המסע הפרטי שלי.
ג'ניפר אניסטון, כוכבת “חברים", תחגוג בעוד כמה שבועות יום הולדת 55 (מבוגרת ממני בכמה חודשים!), אבל כשאני צופה בה מככבת בסיטקום המצליח ביותר בכל הזמנים, מלפני 30 שנה, נמתח קו ישיר שעליו אני מהלך בזיכרונותיי בין מי שהייתי באמצע שנות ה־20 לחיי למי שאני היום.
אם לסיים בנימה אופטימית את הרטרוספקטיבה הטלוויזיונית הזאת, הרי שמת'יו פרי (צ'נדלר) כבר לא עמנו עוד, דיוויד שווימר (רוס) מפרסם בית השקעות ישראלי, קורטני קוקס זכתה להזדמנות שנייה ב"קוגרטאון", ומאט לה בלאנק (ג'ואי) הבליח רק כדמות משנה ב"אפיזודס" האנגלו־אמריקאית המצוינת. ומה איתי? ובכן, אני עדיין רובץ על הספה מדי לילה, בוהה בהם וחולם חלומות גדולים של שעות קטנות, עד כדי כך שאני משוכנע שאילו הטלוויזיה הייתה מאפשרת גם להם לראות אותי, הם בוודאי היו אומרים משהו כמו: “וואללה קיפניס, אנחנו לא מאמינים, לא השתנית בכלל!".