השבת שחלפה הייתה ה־14, בסופה התחלף התאריך ומדינת ישראל עברה לשלב תלת־ספרתי. לא שלב ב' או ג' אלא מספר בן שלוש ספרות המציין מאה ימים בתוך התקופה הקשה והמאותגרת בחייה. השעון שעומד בכיכר החטופים הראה מספר דו־ספרתי של ימים, אבל בתחילת השבוע הגיעו לכייל אותו מחדש, כי לא חשבו שנגיע למספר גבוה מ־99.
השגריר האמריקאי בישראל, שר האוצר לשעבר, יהודי אורתודוקסי מאמין, אמר את המילה "עכשיו" בעברית ללא מבטא, כאילו עברית היא שפת אמו, מיד אחריו חזר עליה הקהל בקול רם, מספר רב של פעמים: "עכשיו". מילה פשוטה שבדרך כלל מבטאת דרישה מיידית למשהו, מילה שנאמרת בלי גינוני טקס ומבטאת רצון עז, לעתים מצוקה. גשם החל לרדת על כיכר החטופים ומאות האנשים החלו מצטיידים במטריות שהוכנו מבעוד מועד.
התור הארוך בכניסה למיצג המנהרה התפזר מחמת מזג האוויר והרמקולים השמיעו בפעם האחרונה את האזהרה מפיקוד העורף על ההתנהגות הנדרשת בעת אזעקה, רק זה חסר לנו עכשיו. עכשיו אנחנו מבינים, עכשיו צריך לעשות שינוי, עכשיו לקחת אחריות ועכשיו להחזיר את החטופים - גברים ונשים, ילדים וזקנים, יהודים וערבים שנחטפו מבתיהם.
הם לא שבויי מלחמה ולא חלק מתביעה משפטית על רצח עם, הם אתם ואני, הם השכנים שלנו שבחרו לגור לא רחוק מאיתנו והם לא הולכים לישון במיטות שלהם, לא מקבלים את התרופות שלהן הם זקוקים ומרביתם לא רואה אור שמש כבר 100 ימים שלמים. עכשיו אנחנו מבינים את גודל הסערה העוטפת באכזריות את הזמן שבו אנו חיים.
מונחים כמו מערכה רב־זירתית ועוד מילות פרשנים שמופיעים לנו על המסך בכל רגע שבו אנו בוחרים להתחבר לחדשות. אנשים שלרוב נגמרות להם המילים, עד שהם חוזרים על עצמם כמו תקליט שרוט. רק שכבר נמאס מדיבורים. עכשיו זה הזמן לעשות מעשה, הוא מורכב, אבל לא במובן המסובך והמכובס של המילה. פשוט לעשות כל מה שניתן על מנת להחזיר את 136 החטופים, או במילים אחרות את האתוס הציוני והגאווה הלאומית. היא לא נמצאת על לוח התוצאות של המפסידים או המנצחים, כי פשוט אין כאן כאלה ולא יהיו.
עכשיו זה הזמן לבאר מחדש את המילה גבול, הוא אינו רק מכשול או גדר, הוא איננו אמצעים טכנולוגיים או גדודים פרוסים בכוננות עם שחר. הוא ההתיישבות לאורכו והחקלאות בצדו, הוא לא תלוי רק במי שיושב לאורכו בצד שלנו, אלא גם מי מאכלס את הצד השני. הגבול אינו מסך אטום למה שמתרחש מעברו ובוודאי שלא יכול להיות מקור לכוונת השמדה, שחוזרת על עצמה בכל כמה חודשים במילה המכונה "סבב".
עכשיו זה הזמן להכיר בעובדה שמעבר לגילויי ההתנדבות והאחדות, אנחנו עם מחולק לשבטים רבים, כאשר המכנה המשותף איננו רק גיאוגרפי לעצם קיומנו כאן. כי מה שהיה כאן בהפגנות שבת בתחילת אוקטובר לא נעלם ולא הולך לשום מקום. זה הזמן להכיר בעובדה כי קניית מוצרי יסוד כמו שקט וזמן, במחיר מופקע, לא תסתיר את העובדה שברגע מסוים צריך לעמוד בקופה ולשלם מחיר יקר בריבית גבוהה, שחשבנו שלא תגיע לעולם, כי צ’ק שנרשם מחדש בכל קיץ, עלול להיות מוצג לפירעון דווקא בשיא החורף.
שאלות ותשובות
עכשיו כדאי להביט בעצמנו במראה ולשאול שאלות פשוטות ונוקבות שלא הכנו מראש את התשובות עבורן. איפה היינו ולאן הגענו? מה עשינו למען שינוי המציאות שבה אנו חיים ומה עוד אנחנו מוכנים לעשות? האם נותר בנו עוד כוח להילחם על החיים שרצינו שיהיו לנו כאן או שהמשחק אבוד? האם אנחנו עדיין מאמינים כי גורלנו נתון בידינו או שגם החתירה האינסופית תלויה בחסדיו של הזרם הסוחף את הסירה? לכל אחד ואחת התשובה הפרטית, אבל מה עם מה שכתוב בתעודת הזהות ובדרכון שלנו, המסמך המשותף שעליו כולנו חתומים כישראלים?
אם מישהו מתלבט באשר לתשובה, הרי שהיא מצויה בקריאה "עכשיו!": זה הזמן שאולי לא רצינו שיגיע, אבל הגענו לקופה וצריך לשלם, לפרוע את הצ’ק שעליו כולנו חתומים, לנשוך שפתיים ולהמשיך קדימה. בשביל כל אלו שטרם חזרו, לבתיהם ולמשפחותיהם, למשקים הנטושים ולקיבוצים השרופים, לחיים הכביכול נורמליים שהיו לנו בערב ראש השנה הקודמת. למה עכשיו? כי את הזמן לא ניתן לעצור, ושעון החול היחיד הוא של החטופים במנהרות.
כל שאר השעונים יתכיילו בהתאם והגיע הזמן שנתחיל לכוון את המחוגים בעצמנו: לא מחר ולא מחרתיים, עכשיו. באומץ שיש לנו ממנו הרבה יותר ממה שאנו בכלל חושבים, בתבונה שלא חסרה לנו ומתוך מטרה משותפת שצריכה לאחד את כולנו. יש רגעים שבהם ניתן להרגיש את משק כנפי ההיסטוריה מכה על פנינו, בסוף שבוע נתון אחד, גילינו שמדינת ישראל מואשמת ברצח עם, שבעלות הברית תוקפות בתימן, שהתרעה אסטרטגית על הנעשה ביהודה ושומרון מונחת לפתחם של מקבלי ההחלטות ושאנו נעים בין הקלה נוכח עסקה מתרקמת להכנסת תרופות מצילות חיים, לבין הזדהות עם מצוקתם של מי שבקושי שורדים.
הרגע הזה יכתוב את אחד הפרקים המשמעותיים והמכריעים בהיסטוריה של מדינת ישראל הצעירה, רגע שדורש מכולנו מאמץ, מאבק לחיים – והרגע הזה הוא עכשיו!
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי