אחד האירועים הבולטים, החקוקים בתולדותיו של בארי, התרחש באוגוסט 1996. לקיבוץ מלאו 50 שנה – אחד מי”א הקיבוצים שהוקמו בחשאי במוצאי יום הכיפורים תש”ז ובכך הבטיחו שמערב הנגב יהיה בתחומי המדינה העתידה לקום כעבור שנתיים.
סיפור הגבורה של חלל צה"ל - שי לוינסון שגופתו מוחזקת בשבי חמאס
עסקת החטופים מתרחקת? נתניהו תוקף את החמאס ומעביר מסר לארה"ב
האחרים היו גלאון, חצרים, משמר הנגב, אורים, נירים, שובל, וכן קדמה (שהפך לכפר טיפולי), נבטים ותקומה (שהפכו למושבים) וכפר דרום (שחוסל בהתנתקות האומללה). את היובל למבצע ההתיישבותי הנועז ציינו בעצרת גדולה בקיבוץ בארי, שאליה הוזמנו אישים בולטים במדינה.
במקומון של אותם ימים, “כל הנגב”, מצאנו את דיווחו של זאב צחור, לימים פרופ' צחור, על האירוע בבארי: “רוב הפניות הושבו ריקם. בין אלה שלא נענו: שמעון פרס, אהוד ברק, חיים רמון.
עליי להוסיף באי־נוחות שגם יצחק רבין ז”ל, אליו פנינו כשבוע לפני הירצחו, לא גילה עניין באירוע”. והנה הפתעה, שגם אני הופתעתי לקרוא אותה בגזיר העיתון המצהיב שנשתמר אצלי, מיום 23 באוגוסט 1996.
“ומי בא?”, שואל צחור ומשיב: “בנימין נתניהו. הוא ידע כמובן שרובם הגדול של אלפי הקיבוצניקים שהתכנסו לעצרת בחרו ברבין ואחריו בפרס, ובכל זאת, ואולי דווקא משום כך הוא בא”. זה היה חודשיים לאחר שנתניהו החל את כהונתו הראשונה כראש הממשלה ביוני 1996, כשהוא גובר במפתיע על ראש הממשלה המכהן פרס.
צחור ז”ל אינו מסתיר את הערכתו לראש הממשלה הצעיר, איש המחנה האחר: “צריך היה לראות כיצד התנהג בעצרת, כדי להבין שהוא ניחן בסגולות הנדרשות ממנהיג בעידן הפוסט. הוא הביא עמו את שרה, יודע בוודאות שכאן איש לא יצווח ‘היידה שרה’, הסתחבק עם הקיבוצניקים, הכריז שכאן הוא מסיר את הז’קט, ובנאום נחמד הבטיח לפתח את הנגב, את המדינה, את המזרח התיכון וכדומה”.
ואז מגנה הכותב את אלה שלא באו: “אילו היו באים, היו מתנהגים אחרת. הם היו מגיעים ברגע האחרון, נואמים, מתנצלים שבשל אילוצים הם חייבים לחזור צפונה, ומסתלקים מיד לאחר ששמעו רק את עצמם. לעולם אין להם זמן. אפילו כשאין להם מה לעשות מלבד לראות בעיניים כלות את נתניהו משתלט על ירושתם. ואילו נתניהו נשאר עד הסוף, מקשיב לנאומים ארוכים נוסח הרצפלד”.
28 שנים חלפו מאז. תקופה שבה כיהנו כראשי הממשלה ברק, שרון, אולמרט, בנט ואפילו לפיד עם הכהונה הקצרה ביותר. אבל ברוב השנים נתניהו היה ראש הממשלה. ב־1996 רצועת עזה הייתה בשליטת ישראל, והאיומים על מה שמכנים היום “יישובי העוטף” לא נחשבו לרציניים מדי.
מי יכול היה להעלות על דעתו שאסון בסדר גודל שואתי אמור להתרגש עליהם? ההתנתקות ב־2005 היא שהפכה אותם למקומות ששכניהם מעבר לגבול המגודר לוטשים עיניהם אליהם, נערכים להזדמנות לשחוט את תושביהם.
ספק אם נתניהו זוכר את אותו ביקור, שזכה לתשואות המתיישבים החוגגים שטיפחו חלום על יחסי שכנות מופלאים עם העזתים. ב־1996 הפתיע נתניהו בבואו וכבש את לב המתכנסים בבארי. ב־2023 הקיבוץ נכבש בהפתעה בידי מחבלי חמאס. גם נתניהו הופתע. זה יכול היה לקרות לכל ראש ממשלה אחר, אבל מה לעשות, וגדול האסונות והמחדלים אירע במשמרת שלו.
אסון ה־7 באוקטובר קרה לאחר עשרה חודשים של הפגנות קשות נגד נתניהו ונגד ממשלת ה”ימין על מלא” בראשותו. היום, כשאנחנו בעיצומה של הלחימה, כשחיילי צה”ל מסכנים מדי יום את חייהם למען ביטחון ישראל, שוב ניעורה תסיסה נגד הממשלה, קריאות להקדים את הבחירות, מלוות בדברי הסתה קשים נגד ביבי: “מעוניין למשוך את המלחמה ככל האפשר לטובתו האישית”, “לא רוצה להחזיר את החטופים”, “מטרתו להרוס את המדינה”.
האויב הקשוח קורא את “הארץ” (עברית הרי יודעים ראשי חמאס), שומע את הצמד פלג־את־אברמוביץ’ שבפיהם רק מנטרה אחת, ונהנה מהדיבורים שלוחי הרסן הללו כשהוא מחופר במחילותיו. מודעות ענק קוראות “חייבים בחירות” למנוע “קרע בעם” ורומזות את ההפך. חידוש ההפגנות ולאו דווקא למען שחרור החטופים.
אני מקווה שגנץ ואיזנקוט לא יתפתו לקריאות מהאולפנים לנטוש את הממשלה באמצע המערכה, במיוחד לקראת ההחמרה בצפון וביו”ש. אלפי המילואימניקים בחזית, שהניחו הכל מאחוריהם כדי להכות בחמאס, מייחלים לאחדות בעורף, להתלכדות לאומית, לאחריות פוליטית.
שקט, יורים.
לאיש אין אשליה: נתניהו של 2024 אינו נתניהו של 1996. במוקדם או במאוחר יהיה עליו לפרוש מהחיים הציבוריים, אך תחילה – תנו לצה”ל לנצח! התחילו לשקם את בארי ושאר היישובים ההרוסים. ומעל לכל – השיבו ללא דיחוי את החטופים.