שאלת המחיר מלווה את מדינת ישראל מרגע הקמתה, כל דבר אצלנו קשור במילה האיומה הזו וכשעולה הבוקר והשמועות הופכות לידיעות והדאגה הופכת לקרבה מוחשית, שאלת המחיר מרחפת באין תשובה.
כמה מחיר אנחנו משלמים בחיים, למען ביטחוננו ולמען עתידנו? המחיר בישראל הוא בחיים, הוא לעולם לא היה למען החיים. מחיר גבוה בכבישים מניע תשתיות, מחיר גבוה למחיה אולי יטפל ביוקר המחיה - ואפילו זה לא בטוח, אבל מתי פעם עצרנו ושאלנו את עצמנו כמה אנחנו משלמים בשביל החיים ולא כמה חיים אנחנו משלמים בשביל לחיות? אין כאן אמירה פילוסופית אלא מציאות ישראלית חריגה והיא הקיימת במחוזותינו.
כמה ימים שחורים מעירים אותנו בחיים, כאשר שאלת המחיר טופחת על פנינו ואנחנו מחפשים תשובה? האם יכולנו אחרת, האם ההקרבה בלתי נמנעת? קדושת החיים איננה היתר למחיר אינסופי, גם לא המלחמה הכי צודקת בעולם. אסונות קורים גם בלחימה. המספרים הם שמקבעים את הנרטיב, אבל הלקח צריך לחלחל, עם שלומד מרכיב אומה בטוחה בעצמה וחפצת חיים, גם כאשר המסך מתמלא בתמונות צעירים גיבורים. אנחנו שם ולא זזים, מורידים את הראש והולכים להלוויות, תומכים במשפחות ובחברים, וחותמים עוד עשור של נפגעים ופגועים, אומה שלמה משלמת מחיר - ואין אחד שלא מתקשה להסביר את המציאות המקובלת והעצובה של מדינת ישראל, שהייתה על סף הסכמי שלום פורצי דרך.
צ’רצ’יל לא היה מדינאי גדול לפני שנכנס לקבינט המלחמה ולא ציפו ממנו להיזכר בדברי הימים כמנהיג אלמותי שיוביל את העולם החופשי לניצחון, מכתביו עולה שגם הוא לא ציפה לאותם הדברים מעצמו. אולם הוא הביט למציאות בעיניים והבטיח דם יזע ודמעות, באותה נשימה גם הורה להסיג מאות אלפי חיילים בריטים מחופי צרפת השוקעת במבצע דנקרק, בסירות רעועות שחלקן פרטיות, רק מפני שהוא ראה את היום שאחרי. אולי אם היינו חושבים קצת כמו צ’רצ’יל במקום רק לצטט אותו, אולי גם אנחנו היינו רואים את הסדק הנפער בכל מילה הצמודה לתג המחיר הנוראי.
המלחמה בישראל מוגדרת בשלל מינוחים, אבל היא קיומית. עדיף שנופתע לטובה, אך טוב להתייחס אל המציאות בפסימיות. העורף המתנדב הופך לעורף שורד, כמות המפונים שלא הולכים לשום מקום והפוליטיקה המחלחלת וממלאת כל חריץ שהותירה השפיות, כל אלה יחדיו מציבים את המלחמה הזו כמלחמה על הקיום. אלו לא הפגזים ולא המטוסים, זו מדינת ישראל העומדת בפני צומת דרכים שבו כל הרמזורים אדומים, ומנסה לחצות אותו מבלי להיפגע.
היום שאחרי
ישראל היא מדינה קטנה וצעירה, שכוחה עדיין לא הבשיל למערכות גדולות, אין בזה כל בושה, אבל אין גם לאן לברוח. הבוץ הלבנוני כמוהו כמשל למהלך בלתי נגמר, לשלב אחרון שאף אחד לא מניף בו את הדגל ואין מצלמת פוטו פיניש. כי את הסיפור שלנו אנחנו מספרים לעצמנו. ניצחון או הפסד הן מילים קשות לעתים באותה המידה, ורק התוכן שיוצקים בהן הוא האמת המוחלטת, הוא העתיד שכולנו חולמים עליו בלילה לפני שעוצמים את העיניים.
החיים, נמשכים והם שיקבעו את המחיר בסופו של דבר. את זה גם צ’רצ’יל ידע. גם רגעים ספורים לפני אותו נאום מפורסם, כשירד מרכבו למנהרות הרכבת התחתית ושאל עוברים ושבים מה הם היו עושים במקומו. הם אמרו לו לנצח, אבל התכוונו גם לצאת מתחת לאדמה ולשוב אל הבתים, הם תבעו ממנו להכריע, אבל במקביל רצו להמשיך לחיות במדינה חופשית ומוכרת.
את הטור הזה יקראו אנשים רבים בסוף שבוע של מערכת חורפית קשה, לאחר אחד הימים הקשים במלחמה שהחלה בשבעה באוקטובר. כולנו עם המשפחות שחרב עליהן עולמן, יקירים ומכרים שמשלמים את מחיר החיים של כולנו כאן. עם העומד בעצמו באתגר הגדול שניחת עליו, והמערכה? ייתכן שהיא רק מתחילה. הלב כואב והעצבות ניכרת בכל אחד ואחת, השאלה המקובלת לשלומנו הופכת למשימה מחשבתית קשה שאין לה תגובה אינסטינקטיבית. לאן מכאן? אנחנו שואלים ואין תשובה. מה אפשר לעשות אחרת? אנחנו תוהים - ומרגישים את משק כנפי ההיסטוריה על פנינו, בקור של חורף שנת 2024.
קשה לקבוע מדיניות לאור אסונות, גם במלחמה. אבל לא לחשוב על הדרך היא טעות עוד פחות אחראית. מחיר החיים במדינת ישראל מחייב אותנו להביט אל המציאות בביטחון מלא ולהחליט לספר סיפור שונה, לשלם מחיר לחיים ולא לשלם בחיים כמחיר. זה אינו משחק מילים אלא מחשבה לאומית שהגיע הזמן לעסוק בה ולשאול שאלות קשות בכדי שיהיה לכולנו סיכוי טוב יותר.
הימים שאחרי אסונות גדולים וכואבים כל כך נראים דומים, הלחימה נמשכת והדיון הציבורי הטעון גם כך, מתאים את עצמו להלך הרוח הלאומי ובסוף חוזר לנקודת ההתחלה. מאסונות אפשר גם להיבנות, לקבל דם יזע ודמעות, אבל תמורתם גם את היום שאחרי - והוא יהיה שונה מכל יום אחר, הוא חייב לספר סיפור של ניצחון.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי