אם הייתה כאן הנהגה אמיתית, היא הייתה צריכה לחתוך את אי־הבהירויות ואת סימני השאלה, להיישיר מבט אל הציבור הישראלי ולומר את הדברים באופן שאחריו לא יהיה כאן איש שלא יבין: "כן, כולנו רוצים בכל מאודנו להחזיר את החטופים בריאים ושלמים. כן, כולנו דואגים לשלומם ומתפללים שהם מצליחים לשרוד בתנאים הקשים שבהם הם מוחזקים.
לזה השוטרים לא ציפו: למה בן גביר הגיע לתחנת המשטרה מחופש?
"לא נוכל לתת לזה יד": בן גביר וסמוטריץ' במסר ברור לנתניהו
כן, אנחנו עושים הרבה מאוד מאמצים, צבאיים ומדיניים, כדי לשחרר אותם. אבל אחרי שאמרנו את הברור מאליו הזה, צריך לדעת שלמלחמה שנכפתה עלינו יש מטרה עליונה, שקודמת לכל מטרה אחרת, והיא השמדת המפלצת החמאסית שהתפתחה במרחק יריקה מיישובינו, וחיילי צה"ל לא ייסוגו לאחור לפני שהמטרה הזו תושג".
כל רגע שהדברים האלה לא נאמרים באופן חד, כל רגע שבו מסתובבים ברחובות ובעצרות ובאולפנים מי שחושבים שהאפשרות שמדינת ישראל תיכנע ותודיע לחמאס שהיא מתקפלת מהרצועה היא אפשרות סבירה, כל רגע כזה הוא רגע שבו אנחנו מחזקים את יחיא סנוואר ואנשיו במלחמתם בנו.
זה בלתי נתפס לשמוע בשיח שלנו קולות המדברים ברצינות על אפשרות שנסיג את כוחותינו מרצועת עזה כשחמאס עומד על רגליו, קולות שלפני חודשים ספורים, כשכבר ידענו שיש בעזה חטופים רבים, איש כאן לא העז להשמיע. רגע אחרי 7 באוקטובר, כשראינו את תמונות הזוועה, כשהרחנו את ריח המוות, כששמענו את העדויות המטלטלות, כשספרנו כמויות נרצחים שלא היו פה מעולם, כשנדדנו בהמונינו מהלוויה להלוויה, כשישבנו המומים מול מסכי הטלוויזיה, כשצפינו שוב ושוב בתמונות של נחילי מחבלים הפולשים אלינו כמו ארבה ומטיילים בשדרות ובאופקים ובבארי בלי חשש ובלי פחד, כשגייסנו מאות אלפי מילואימניקים – ברגעים האלה היה ברור לכל ילד ישראלי שאין דרך אחרת. שמדינת ישראל של אחרי הטבח הנוראי הזה לא תוכל להמשיך הלאה בלי להעביר מסר ברור לכל השכונה.
ברגעים ההם ידענו, גם בלי הסברים מלומדים של מומחים, שחברי כפר עזה ובארי לא ישובו אל אדמתם כל עוד מעבר לגדר ממשיכה לחיות המפלצת. והנה, מאה ומשהו יום עברו, ונראה ששכחנו. שההלם הראשוני קהה. ושוב יש בינינו מי ששבים אל הקונספציה שהביאה אותנו לאן שהביאה. אל אותה מחשבה שאפשר לחזור לאחור, לוותר על ההכרעה, ולקוות שמתישהו תהיה הזדמנות טובה לתת לאויב בראש.
כך יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, שהסביר השבוע בביטחון עצמי – תמיד הוא מסביר בביטחון עצמי – שצריך ללכת לעסקה עם סנוואר, "ואם המחיר יהיה הפסקת הלחימה, המחיר יהיה הפסקת הלחימה". כך חבר סיעתו, מיקי לוי, שהצהיר - "בשם כל סיעתי", שצריך לשלם עבור החטופים "כל מחיר". כך האלוף (במיל') נעם תיבון, שהאשים את בנימין נתניהו שהוא מורח זמן, וקבע ש"המשימה העליונה של צה"ל ושל מדינת ישראל בעת הזאת היא להביא את החטופים הביתה".
כך המשנה לראש המוסד לשעבר עמירם לוין, שפסק ש"הניצחון היחיד – לא החשוב ביותר, אלא היחיד – הוא להחזיר את החטופים... קודם כל אנחנו צריכים להחזיר אותם, אחר כך אפשר לדבר על כל דבר אחר". כך ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו, שבראיון למואב ורדי, חברי בכאן 11, הסביר ש"מדינת ישראל לא יכולה לצאת מהמלחמה הזאת ללא הבאת כל החטופים הביתה", ש"זאת העדיפות הראשונה", וש"סנוואר הוא זה שיקבע מתי לשחרר אותם, וסינוואר הוא זה שיקבע גם מהם התנאים לשחרור שלהם".
אם אנחנו יוצאים מעזה בתמורה לחטופים, וגם נותנים לחמאס ערבויות לכך שלא נתקוף אותו ביום שאחרי, הקשה ורדי, אנחנו משאירים את שלטון חמאס על כנו. "המלחמה בטרור היא מלחמה למרחקים ארוכים", הרגיע פרדו.
שאלות נטולות תשובות
אתה שומע את האנשים האלה, שעד אתמול אחוז משמעותי מביטחון ישראל הופקד בידיהם, ולא מצליח להבין מה הם עושים. כשפרדו מצהיר בקולי קולות שאנחנו חייבים להגיע לעסקה, שאנחנו צריכים לשלם עבורה כל מחיר, ושסנוואר הוא שיקבע את המחיר הזה, האם איש נבון כמוהו מאמין שבדבריו אלה הוא מסייע למדינת ישראל במלחמתה באויב?
ומה המשמעות של כל הדיבורים של מי שמבטיחים שאחרי שנסיים לשחרר את החטופים, נכריע את חמאס. עזבו כבר את העובדה שחמאס דורש ערבויות להתחייבות שלנו להניח לו לנפשו. נניח את זה בצד. אבל מה מספר לעצמו מי שמתחייב שנחסל את חמאס בהמשך, אחרי שנסיג את כוחותינו מהרצועה ואחרי שנפסיק את המלחמה כמו שדורש ארגון הטרור? שחיסול חמאס הוא משחק מחשב שבו לוחצים על כפתור והאויב נעלם? הרי אנחנו אוטוטו ארבעה חודשים בתוך המערכה הזו, וכולנו רואים כמה קשה להכריע בה, כמה דם צריך לשלם תמורת השגתה, וכמה דרך עוד יש לנו כדי להשלים אותה.
אז מה התוכנית? ללכת לעסקה, לצאת החוצה, ובעוד חצי שנה או שנה לגייס שוב מילואים ולכבוש שוב מחדש את שג'אעייה ואת ג'באליה ואת ח'אן יונס? להיכנס פעם נוספת לכל השטחים שכבשנו ועזבנו? להתפוצץ שוב על כל המטענים שהתפוצצנו עליהם בסיבוב הקודם? לחפש מחדש את כל הפירים שכבר מצאנו ואת כל מפעלי הייצור שכבר איתרנו, ושימשיכו לעבוד ולייצר בינתיים עוד רקטות ועוד כלי נשק עד שנגיע בפעם הבאה?
תגידו, יש מישהו רציני שמאמין בדבר הזה? וכל זה עוד לפני שדיברנו על האמריקאים, שנצטרך לשכנע אותם שאחרי שהפסקנו את האש, והשקט (הזמני) חזר, החלטנו שוב להכריז מלחמה. מישהו מאמין שמדובר בתוכנית מציאותית?
ואיך מישהו שפוי מעלה בדעתו שתושבי העוטף ישובו הביתה, כשהאיום על הגבול טרם פורק? נבטיח להם שהפעם הכל יהיה בסדר? שאומנם האויב עדיין מעבר לפינה ולא חיסלנו את יכולותיו, אבל צה"ל יטפל בו אם הוא ינסה לפלוש שוב? לא שמעתי בשום אולפן תשובות לשאלות הללו.
יש מחירים שלא נשלם
לעצור את המלחמה עכשיו תמורת עסקה, זה להניף נוכח העולם כולו שלט ענק ועליו המסר הנורא: "הובסנו". זה לראות את חמאס עומד על במה גדולה ומכריז "כך ניצחתי את הישות הציונית". גם פלשתי, גם רצחתי, גם טבחתי, גם אנסתי, גם שרפתי, גם ערפתי, גם הבאתי לשחרורם של המוני אנשיי הכלואים, וגם קיבלתי תעודת ביטוח להמשך השליטה שלי ברצועה".
במקום להודיע לכל תושבי השכונה שבה אנחנו חיים ש"בעל הבית השתגע" וש"הבא שינסה להתעסק איתנו, דמו בראשו", אנחנו מכריזים על עצמנו רשמית כעל ילד הכאפות של האזור. אין מדינה שתחשוש מאיתנו. אין ארגון טרור שייבהל מאיתנו. זה לא דיון על כבוד. זה דיון על המשך קיומנו.
נסיגה שלנו כעת תהיה הודעה רשמית לכל מי שיש לו עניין לפלוש אלינו או להפציץ אותנו או לרצוח את אנשינו, שהוא משחק מול שער ריק. שמדינת ישראל הרימה ידיים. שאין לנו יותר כוח להילחם. זוכרים ששאלנו את עצמנו מהי תמונת ניצחון? ובכן, מראה הטנקים שלנו יוצאים מהרצועה בטרם הושלמה המשימה, לצד מחבלי הנוח'בה שאנסו ורצחו וטבחו כשהם הולכים הביתה ומסמנים "וי" בחיוך רחב, זו תהיה אחת מתמונות התבוסה הגדולות בהיסטוריה.
חמאס מבין את זה טוב מאיתנו. בגלל זה אתרי החדשות וחשבונות הטלגרם של כלי התקשורת שלו ושל תומכיו ממשיכים להדהד בלי הפסקה את ההפגנות שנערכות בתל אביב. הם לא עושים את זה כי גם הם דואגים לשלום החטופים. הם עושים את זה כי הם מבינים שההפגנות הללו מסייעות להם ופועלות לטובתם.
אתרי אינטרנט נוטפי שנאה ל"ישות הציונית", שעוסקים ביומיום בהבלטת סיפורם של ילדים עזתים רעבים, של פליטים יחפים, ושל אזרחים שמחפשים ניירות שיוכלו להבעיר אותם ולהתחמם, מתפנים כדי לשדר סרטונים שלנו בחולשתנו. "עכשיו", הם מצטטים את הקריאות, "משפחות אסירי הכיבוש בעזה צועקות ביחד בתל אביב ודורשות מממשלת נתניהו לסיים עסקת חליפין מיידית".
אז מה הפתרון? לוותר על החטופים ולהותיר אותם שם לגורלם? חלילה. ממש לא. לא לכל שאלה יש תשובה בינארית, של 0 או 1, של כן או לא. אנחנו עושים מאמצים גדולים להביא את אנשינו חזרה הביתה, מאמצים צבאיים ומאמצים מדיניים. אנחנו מנהלים מו"מ בערוצים שונים, וטוב שכך, אבל לצד זאת אנחנו חייבים להבהיר לצד השני שיש מחירים שלא נשלם. כי הדרך של לפיד ושל פרדו ושל כמה מבני משפחותיהם של החטופים לא תביא לשחרור יותר מהיר. היא רק תביא להקשחת עמדותיו של האויב.
מסתובבת כאן סיסמה, שמשווקת על ידי אנשי המטה של רונן צור, ולפיה "בלי החזרת החטופים חיים, לא תהיה תמונת ניצחון". ולמשפט הזה, וגם את זה חשוב להגיד, אין אחיזה במציאות.
כן, אנחנו רוצים מאוד להחזיר לכאן בריאים ושלמים את כל החטופים. כן, אנחנו עושים הרבה מאוד כדי שזה יקרה. כן, אנחנו מתפללים יום־יום לרגע הזה. אבל תמונת הניצחון לא תלויה בשאלת החטופים או הנופלים, ולא הייתה תלויה בה מעולם. במלחמת השחרור נהרגו למעלה מ־6,000 מאנשינו, יותר משליש מהם אזרחים. האם אפשר לומר שמלחמת השחרור הסתיימה בכישלון?
כן, יכולה להיות למלחמה הזו תמונת ניצחון. תמונת הניצחון הזו תושג עם השלמתה של המטרה המרכזית שלשמה יצאנו לקרב, כשתושבי עוטף עזה יחזרו לבתיהם, כשילדים יתרוצצו שוב על הדשא של בארי וישחקו שוב במגרש הכדורסל של כפר עזה, וכשמעבר לגדר לא מאיים עליהם דבר.
תמונת ניצחון כזו לא תמעיט את התוגה על הנופלים, אבל הקביעה שלפיה הרוגים = הפסד במערכה, מנסה לקבע אצלנו תודעה כוזבת, שהתוצאה שלה היא דמורליזציה קשה, והמסר שלה הוא שנוצחנו בעבר וננוצח בעתיד. ועם הקו התבוסתני ההרסני הזה אסור להשלים. כי במקום לשדר לכל אויב פוטנציאלי שמי שמתעסק איתנו נשבור לו את העצמות, אנחנו מקבעים נוסחה חדשה, שלפיה מי שמצליח לחטוף את אנשינו מקבל חסינות.
תארו לעצמכם שנסראללה מצליח חלילה לחקות את סינוואר, וכוח רדואן שלו נכנס דרך מנהרה לאחד מיישובי הגדר שלנו, ומצליח לרצוח תושבים ולאנוס תושבות ולשחוט ילדים וגם לחטוף לנו כמה אזרחים, והתנאי שלו להחזרתם הוא אחד ויחיד: התחייבות שלנו לא להילחם בו. מה נעשה אז? נראה לכם הגיוני שמדינת ישראל תכריז רשמית שמהיום ולהבא החזקת חטופים ישראלים תהיה פוליסת ביטוח החיים של כל נאצי שונא ישראל באשר הוא?
פשוט להחזיר את הביטחון
תהיתי כאן גם לפני כמה שבועות, מה משמעות הקביעה שלפיה המטרה העליונה של המלחמה הזו היא קודם כל ולפני הכל החזרת החטופים. לדעתו של מי שמחזיק בעמדה הזו, למה בכלל יצאנו לקרב? הרי מספר החיילים שנהרגו במלחמה גדול בהרבה ממספר החטופים שלנו שנותרו בעזה.
יכולנו, אם כך, להציע לחמאס מראש שאנחנו, מצדנו, נוותר על הכניסה לרצועת עזה והוא, מצדו, יוותר על החטופים, וכל צד ימשיך בחייו כאילו לא קרה ב־7 באוקטובר דבר. אתם יודעים כמה דם יכולנו לחסוך? אבל זה בדיוק העניין. שלמלחמה הזו יש מטרה קדושה שאינה קשורה רק במספר החיילים שנופלים בה או במספר החטופים שלא יחזרו ממנה חיים. והמטרה של המלחמה הזו היא החזרת הביטחון לישראל. לכלל ישראל. והמחיר של השגת המטרה הזו כבד. כבד מאוד.
ציבור ישראלי פטריוטי גדול יצא מביתו ועלה על מדים והיה נכון לסכן את חייו, כי הוא ידע שחייה של כלל האומה קודמים לחייו שלו, של הפרט. וכשאנחנו מזכירים כל הזמן את העובדה שמותם של 111 חטופינו (25 הוכרזו כבר כחללים) לא יוכל להיות תמונת ניצחון, ומנהלים את השיח העיתונאי על עסקה אפשרית אך ורק עם בני משפחותיהם של החטופים, ומתעלמים, אגב כך, כמעט באופן מבזה, מעמדתן של המשפחות השכולות שבניהן מסרו את נפשם גם כדי להילחם בחמאס וגם כדי להשיב חטופים, אנחנו עושים מעשה שלא ייעשה.
העובדה שאנחנו מתעוררים כל בוקר למשמע השמות החדשים שנוספו לרשימת הנופלים, ובוכים עליהם, ומספרים את סיפורם, אבל לא סופרים אותם ולא סופרים את רצונם ולא סופרים את משפחותיהם בדיון הכי חשוב שמתנהל פה סביב המערכה שבה הם נהרגו, היא פשע של ממש.
"בננו, סרן איתן פיש, מ"מ בשריון, נפל יחד עם עוד שני חייליו בקרב בשג'אעייה", כתב השבוע אביו, "אנא מכם, אל תכריזו שתסכימו לשלם 'כל מחיר'.
האם באמת מלבד הערך הנעלה של הצלת נפשות והחזרת החטופים 'עכשיו', אין שום ערך ואין שום שיקול לאומי נוסף?... בבואנו לנסות לצמצם את האסון של החטופים היקרים, חלילה לנו להמיר את האסון הזה באסון גדול ונורא עוד יותר, במו ידנו... ומה עם הכבוד הלאומי שנרמס? לא כבוד בזוי של מצ'ואיזם מתרברב, או כבוד מדומה של זכייה בתחרות ספורט או תחרות זמר עולמית.
אלא כבוד כזה שעליו נלחמו גיבורי המכבים ביוונים, חיילי בר כוכבא, מורדי גטו ורשה, המעפילים ומקימי המדינה, שמסרו נפשם למען יהודי יוכל לחיות בארץ ישראל ולגדל את ילדיו בכבוד ובבטחה. גם הכבוד הלאומי, גם החטופים וגם הביטחון ישובו רק אם נכריע את האויב המר, והכרעה פירושה כניעה... מה לא הייתי נותן כדי להשיב את איתן שלי לחיים?
בוודאי הייתי משלם את כל הרכוש שצברתי. הייתי נותן את חיי שלי בתמורה לחייו שלו. אבל דבר אחד לא הייתי מוכן לתת תמורת השבתו של איתן אהובי לחיים – את חייו של יהודי אחר". אביו של סרן איתן פיש הי"ד הוא נציגה של משפחה אחת. האם לקולן של המשפחות האלה אין מקום בשיח שמתלבט בין הכרעה לנסיגה?
מסר מעודד לחמאס
ביום חמישי שעבר התראיין גדי איזנקוט אצל אילנה דיין ב"עובדה". הראיון הזה דילג בין שלושה צירים. האחד, האישי, זה שנגע בנפילת בנו גל הי"ד, היה נוגע ללב. השני, הפוליטי, אותי פחות עניין. השלישי, הביטחוני, עורר תחושת אי־נוחות קשה.
ביחס בין שתי מטרות המלחמה, פירוק חמאס והחזרת החטופים, "המשימה הדחופה יותר והעליונה יותר" מבחינתו של הרמטכ"ל לשעבר היא החזרת החטופים. מה זה אומר? האם הוא מוכן לקפל את צה"ל בחזרה לימ"חים, כמו שמבקש חמאס בתמורה לשחרור חטופים? על השאלה הזו – המעניינת, החשובה והרלוונטית ביותר – דיין לא התעכבה.
ואז הגיע הקטע הקשה ביותר בראיון. "לדעתי בחודש ינואר יתקבלו הכרעות גורליות לגבי המשך המערכה הזאת", העריך איזנקוט והעניק סיכום ביניים: "הישג אסטרטגי עוד לא הושג ולא מוטטנו את החמאס... צריכים לא לספר סיפורי אלף לילה ולילה. היום כבר המצב ברצועת עזה הוא כזה שמטרות המלחמה עוד לא הושגו, אבל המלחמה כבר לא קורית. יש סד"כ מצומצם יחסית, יש דפוס פעולה אחר".
גדי איזנקוט הוא איש רציני. מעבר לכך, הוא איננו חבר כנסת מהספסלים האחוריים של מפלגה בלתי חשובה. הוא אחד ממנהלי המערכה. חבר בכיר בקבינט המלחמה. איזו תועלת, לעזאזל, מביאה למדינת ישראל אמירה שלו, נוכח האויב המאזין, שלפיה ההישגים שלנו מוגבלים, ושנוכח העובדה שהמלחמה כבר לא באמת מתקיימת באותה עוצמה שבה התקיימה, צריך להתחיל לחשוב על העתיד?
אני אפילו לא שואל מה אמורים לחשוב הלוחמים הגיבורים בעזה, כשמי שמנהל את המערכה שלהם מודיע להם שהם לא ממש מנצחים, ושאין מה לצפות להצלחות גדולות שלהם גם בעתיד. עזבו את זה. אבל תחשבו על הנזק שהדברים האלה גורמים בשדה הקרב מול האויב.
יודעים מה? תארו לעצמכם שזה היה הפוך. שהיינו מחליפים תפקידים. שבטלוויזיה של חמאס היו משדרים את אותו מורך וספקנות שמשדרים אצלנו, ופרשנים היו עולים לשידור ומציעים להפסיק את המלחמה, ואחד ממנהיגי ארגון הטרור היה מתראיין למקבילה העזתית של "עובדה", והיה אומר שם שהניצחון על צה"ל לא נראה בר־השגה בקרוב, שהכוחות החמאסיים כבר לא נלחמים באותה עוצמה שבה נלחמו בהתחלה, ושהארגון צריך לעשות חושבים לגבי ההמשך. מה ראיון כזה היה עושה למחבלים של חמאס? הוא היה מרים את המורל שלהם או מוריד אותו לאדמה?
ומה אנחנו, בישראל, היינו עושים לו היינו שומעים את הבכיר החמאסי בראיון כזה? היינו חותרים לעסקה? בחיים לא. היינו מבינים שחמאס על סף שבירה, והיינו לוחצים על הדוושה בכל הכוח ולא מוותרים על כלום. ומה עושים גדי איזנקוט ושאר הבכירים והפרשנים והאולפנים? משדרים לאויב מסר אחד ויחיד: תחזיקו מעמד. עוד קצת. אל תישברו. אנחנו ממילא בדרך להתקפל. ואני שואל, עם כל ההערכה האמיתית לתרומתו הביטחונית של איזנקוט למדינת ישראל, מה עובר בראשו כשהוא מדבר כך?
הטקסטים האלה שלו מתכתבים עם שירת הכניעה שמושרת בכל האולפנים. "אנחנו מדשדשים", "אנחנו לא מתקדמים", "אין לנו מספיק הישגים", "זה לוקח יותר מדי זמן", "אין ברירה אלא ללכת על עסקה בכל מחיר" ועוד ועוד. מול "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", שהייתה צריכה להיות סיסמת החיים שלנו, אנחנו משדרים ללא הרף את "עכשיו, עכשיו, עכשיו" התבוסתני.
עובדים עבור סינוואר
ומילה אחת על משפחות החטופים, או נכון יותר על החלק מתוכן שלוחץ לעסקה בכל מחיר. מותר לבני המשפחות לצעוק מה שיחפצו וככל שיחפצו. אבל מותר גם לנסות לשכנע אותן שכשהן דוחפות את כולנו לקבל את דרישות חמאס, הן מסייעות לסנוואר ומקשיחות את תנאיו, ובכך פוגעות - הן באינטרס הכללי של מדינת ישראל והן באינטרס הפרטי שלהן.
אין כרגע על השולחן שום עסקה אמיתית רצינית. מה שיש לנו זה ארגון טרור שמשתעשע בחברה הישראלית, ולא מוצא שום סיבה בעולם להוריד מחירים כשהלחץ כולו – מעזה, דרך העולם הרחב ועד לכיכר בתל אביב – איננו עליו אלא על ממשלת ישראל.
אבל גם אם אי אפשר לבוא בטענות למשפחות שזועקות ובוכות מול המסך, אפשר בהחלט לבוא בטענות לתקשורת שמציפה את התמונות הללו ללא מינון וללא סינון. כי גם לנו, העיתונאים, צריכה להיות אחריות לגורלה של המדינה שאנחנו חיים בה. ונכון לעכשיו – וזה כולל את האופן שבו נראו המסכים שלנו והעיתונים שלנו והשידורים שלנו ביום שבו ציינו 100 ימים של החטופים בשבי – אנחנו עובדים על מלא עבור סינוואר. ובהדהוד של הדרישות להיכנע, לשלם "כל מחיר", ולהפסיק את המלחמה – אנחנו כרגע קרש ההצלה שלו.