מכתב מעזה:

שלום אשתי האהובה,
אני כותב לך מהשטח מעזה. סביבי סכנות ואני חושב עלייך, כשאני מסתער לחסל את האויב. לאחרונה יש לי קצת בעיה עם הזמן שאני יכול להקדיש לכך, כי מבקר המדינה עושה תחקירים, ואני צריך להיות זמין ולחפש ולמצוא ולהביא מסמכים, לשחזר דברים וכל מיני כאלה. אז בינתיים זה המצב. בוביק, אני חייב לסיים את המכתב. מקווה להתראות.
נשיקות, שלך, מתוך המלחמות.

מתמודדים עם ההתמכרות

היא אישה עדינה, לא צעירה, אבל מטופחת בסגנון הישראלי. משכילה ויעילה. עולמה נוטה לאירופי, גרה בסביבה מפנקת, התרבות חשובה לה, היא כמעט בכל תערוכה, וגם בחו"ל הייתה בכל המוזיאונים שאי אפשר לנהל שיחה אם לא תוכל להגיד שהיית בהם. היא כמעט בכל ההופעות שבני חוגה חושבים לראויות, והיא אכן פוגשת שם את כל החברים שלה בלובי, ויוצרת חברויות חדשות. היא קוראת ספרים, וביקורות ספרים, היא רגישה ליופי ומעריכה אומנות. היא מדברת בטון מרוכך, כי היא שונאת הרמת קול. היא לא תעשה שגיאות בעברית כמו "עשר תפוחים". היא סמל להתנהגות נאותה. עד הרגע שבו היא שומעת את השם ביבי.

היא הופכת אז מיד לחיה גסת רוח, ומהפה שלה או מהמקלדת שלה נפלטים ביטויים וגידופים שאפילו הבושה מתביישת בהם. היא ממלמלת “צריך לרצוח אותו" וחוזרת על זה פעמיים, בשולחן בבית קפה בחברת בני תרבות כמוה, בלי לחשוב פעמיים.

הוא גבר מצליח, עושה הכל כמו שצריך, ונמצא גם בעולמות התרבות, אפילו היה פעם או פעמיים בהופעת מחול. הוא קורא היסטוריה וביוגרפיות, אבל גם ספרות יפה. מעודכן, והיה בספוקן וורד באיזה חור ונהנה מאוד מהצעירים האלה. הוא אוהב מוזיקה, כן, גם מוזיקה קלאסית. ראו אותו באופרה. הוא לא מרים את הקול בחברה, במסעדה יש לו טון מרוכך ייחודי כשהוא מזמין יין. הוא מדבר בנימוס מופלג לזרים, ידידותי במוסך וחביב לפועלי בניין. אפילו בישיבות מתוחות בעבודה הוא לא מאבד עשתונות. מעולם לא הרים יד על הילד שלו. הוא מאמין שצריך להתנהג כמו בן תרבות.

עד הרגע שבו הוא שומע או קורא את השם ביבי. או אז הוא מקיש בטוקבקים דברי נאצה נמוכים ומתיז רפש בלי מעצורים. מפיו וממקלדתו יוצאות מילים שנשמעות כנהמות זעם בלתי נשלט. מושחתיהו, גנביהו, שקרניהו, ועוד מגוון האו האו האו מופיעים בכל התבטאות שלו בכתב או בעל פה. “לכלא" ו"עוף לנו מהחיים" הן המתונות שבהצעותיו. לפעמים הוא מבין שדבריו מפלגים, ולכן הוא מיד משמיץ: “פלגניהו". הוא כותב פוסטים שבהם המקלדת הופכת לזמבורה צורחת. הוא אומר דברים שלפעמים, אם הוא היה מביט בעצמו מהצד, הוא לא היה מכיר את עצמו. אולי זה עצמו האמיתי.

עכשיו האנשים האלה נעצרו פתאום, כי הם מבינים שצריך אחדות. המציאות הבהירה. הנשיא בוז'י הרצוג ציווה. עידן עמדי, שליחם של הלוחמים, העביר את המסר של החיילים לאומה באופן שאין אמין ומרגש ממנו.

הם יודעים שדי! באמת די! כולנו יחד. עם זאת, זה לא קל. אי אפשר להוריד בבת אחת מאלפי דציבלים לטון סביר. הם בכל זאת מנסים. מרגיעים טיפה. פחות “ביביסטים" בפוסטים, קצת פחות “אמסלמים", פחות “בהמות", פחות “מתנחבלים".

הם כבר יודעים שהעדויות במשפט של ביבי מוכיחות שתפרו לו באכזריות תיקים מופרכים, ולכן הם כבר לא מזכירים יותר את המשפט. כן, הם שינו כיוון למען האחדות. הם באמת באמת מנסים. קשה להיגמל, אבל ההשתדלות אמיתית. עוד בורחת להם פה ושם קללה, אבל פחות. הם מתגברים. ננסה לעזור להם, לעודד אותם. אם תראו אותם, אני מבקש לטפוח להם על השכם ולומר “יופי, יופי, תמשיכו ככה. אחדות. אפילו אם אתם שומעים את השם שרה".

רגע. הייתי אופטימי מדי. אולי יותר טוב לא להזכיר להם את השם שרה, כי זה טריגר שעלול לגרום לכל הסימפטומים להתפרץ שוב, ותהליך הגמילה ילך לעזאזל.

כללים למשורר מאוהב

אדם יקר הביא לי ספר ישן: שירי פֶּטְרָרְקָה בתרגום לאה גולדברג. כידוע, המשורר האיטלקי הזה מוכר בזכות שירי האהבה המופלאים שלו. בשנת 1327 הוא ראה צעירה ששמה לאורה, והתאהב. זו הייתה אהבה נכזבת מפוארת. הוא כתב לה 366 שירים במשך 20 שנה. הוא מעולם לא נשא אישה, כיוון שהיה כומר קתולי. לא נורא, היו לו שני ילדים מחוץ לנישואים.

לאה גולדברג תרגמה מאיטלקית מבחר משיריו. היא גם כתבה פרקים מרתקים על חייו, וכדי לתאר את תקופתו, לאה גולדברג מספרת על תופעת המשוררים הנודדים שחיו אז בפרובנס. הם נקראו טרובדורים. כך היא כותבת (ערכתי מעט):

לטרובדורים הייתה מסגרת קבועה של פולחן האישה, כפי שיש לבטא אותו בשירה, ולא עוד אלא שקבעו לעצמם כללים של נוהג כלפי האהובה אשר עליהם לפארה בשיריהם. ריימונד, המשורר בן פרובנס, מנסח 31 כללים כאלה. כך, למשל, אומר כלל ב': “מי שאיננו יודע להסתיר את אהבתו אינו יודע לאהוב". כלל י"ג אומר: “אהבה שנחשפה איננה בת־קיימא". כלל ט"ו: “הטרובדור חייב להחוויר למראה גבירתו". כלל ט"ז: “לב הטרובדור חייב להרטיט, בפגשו את שאהבה נפשו".

עוד ועוד כללים וחוקים איך להיות משורר מאוהב שראוי לכתוב שירי אהבה, ופתאום, מה זה? פתאום אני מוצא עוד חוק ברשימה, שקובע:
“האישה המשמשת נושא לשירת האהבה של הטרובדור יכולה להיות כל אישה, חוץ מאשתו שלו".

פינת השלולית

כך התוודתה נסיכה אחת, לוחמת, נוב' 22: “זהו, נמאס לי, אי אפשר ככה שכל פעם שאני עולה לרכבת בדרך הביתה יש איזה חייל חתיך אש שיושב מולי וכל הדרך רק מבטים בלי כלום. איפה כל אלה שמתחילים שיחות? למה אני מקבלת רק מבטים?!".

ואני ממש לא מקבל את תשובתה של הנסיכה שענתה לה: “קומי ותפני אליו את! אני התחלתי עם איזה צנחן חמוד ששירת איתי בבסיס. 9 שנים בזוגיות, 5 שנים נשואים, שני ילדים ועוד אחד בדרך. אל תחכי לאף אחד אף פעם". 