היא הופכת אז מיד לחיה גסת רוח, ומהפה שלה או מהמקלדת שלה נפלטים ביטויים וגידופים שאפילו הבושה מתביישת בהם. היא ממלמלת “צריך לרצוח אותו" וחוזרת על זה פעמיים, בשולחן בבית קפה בחברת בני תרבות כמוה, בלי לחשוב פעמיים.
הוא גבר מצליח, עושה הכל כמו שצריך, ונמצא גם בעולמות התרבות, אפילו היה פעם או פעמיים בהופעת מחול. הוא קורא היסטוריה וביוגרפיות, אבל גם ספרות יפה. מעודכן, והיה בספוקן וורד באיזה חור ונהנה מאוד מהצעירים האלה. הוא אוהב מוזיקה, כן, גם מוזיקה קלאסית. ראו אותו באופרה. הוא לא מרים את הקול בחברה, במסעדה יש לו טון מרוכך ייחודי כשהוא מזמין יין. הוא מדבר בנימוס מופלג לזרים, ידידותי במוסך וחביב לפועלי בניין. אפילו בישיבות מתוחות בעבודה הוא לא מאבד עשתונות. מעולם לא הרים יד על הילד שלו. הוא מאמין שצריך להתנהג כמו בן תרבות.
לאה גולדברג תרגמה מאיטלקית מבחר משיריו. היא גם כתבה פרקים מרתקים על חייו, וכדי לתאר את תקופתו, לאה גולדברג מספרת על תופעת המשוררים הנודדים שחיו אז בפרובנס. הם נקראו טרובדורים. כך היא כותבת (ערכתי מעט):
לטרובדורים הייתה מסגרת קבועה של פולחן האישה, כפי שיש לבטא אותו בשירה, ולא עוד אלא שקבעו לעצמם כללים של נוהג כלפי האהובה אשר עליהם לפארה בשיריהם. ריימונד, המשורר בן פרובנס, מנסח 31 כללים כאלה. כך, למשל, אומר כלל ב': “מי שאיננו יודע להסתיר את אהבתו אינו יודע לאהוב". כלל י"ג אומר: “אהבה שנחשפה איננה בת־קיימא". כלל ט"ו: “הטרובדור חייב להחוויר למראה גבירתו". כלל ט"ז: “לב הטרובדור חייב להרטיט, בפגשו את שאהבה נפשו".
כך התוודתה נסיכה אחת, לוחמת, נוב' 22: “זהו, נמאס לי, אי אפשר ככה שכל פעם שאני עולה לרכבת בדרך הביתה יש איזה חייל חתיך אש שיושב מולי וכל הדרך רק מבטים בלי כלום. איפה כל אלה שמתחילים שיחות? למה אני מקבלת רק מבטים?!".
ואני ממש לא מקבל את תשובתה של הנסיכה שענתה לה: “קומי ותפני אליו את! אני התחלתי עם איזה צנחן חמוד ששירת איתי בבסיס. 9 שנים בזוגיות, 5 שנים נשואים, שני ילדים ועוד אחד בדרך. אל תחכי לאף אחד אף פעם".