נשיא אמריקאי הטיל סנקציות על מתנחלים ישראלים שפעלו באלימות – לכאורה, לכאורה – נגד פלסטינים ביהודה ושומרון. בנקים ישראליים הגיבו כמו שבנקים מגיבים להתפתחויות כאלה. לפחות אחד מארבעת המתנחלים הישראלים שנכנסו לרשימה השחורה של ארה"ב טען שחשבון הבנק שלו הוקפא.

זכות השיבה: בדקנו מי באמת רוצה לגוש קטיף - התוצאות מפתיעות | שמואל רוזנר
ניקי היילי צריכה להמשיך להתמודד מול טראמפ, וזו הסיבה | רוזנר

בימין הישראלי הגיבו כפי שבימין מגיבים להתפתחויות כאלה: יללות מחאה וניפוח שרירים. אם ג'ו ביידן פופאי, גם בצלאל סמוטריץ' יכול להיות פופאי. הוא כבר ילמד את האמריקאים שאצלו סנקציות לא יעברו. בשמאל הישראלי הגיבו כפי שבשמאל מגיבים להתפתחויות כאלה: "אמרנו לכם".

ההחלטה האמריקאית משפיעה רק על ישראלים מעטים, אך ראויה לתשומת לב של רבים, מכמה סיבות: זוהי הצהרה של ארה"ב שלא משנה מה ישראל אומרת, הממשל מתרשם שהאלימות של מתנחלים נגד פלסטינים בגדה נמצאת במגמת עלייה. השאלה אם יש או אין מגמת עלייה היא שאלה עובדתית. ארה"ב החליטה שיש לה תשובה עליה, אבל ישראלים סבורים שהתשובה העובדתית היא לא עובדתית, היא מופרכת.

יותר מבעל טור ישראלי אחד הגיע למסקנה שהדיווחים על אלימות מתנחלים מוגזמים. ישראלים רבים חושדים שהדיווחים על אלימות הם מניפולציה של פעילים שמטרתם להשחיר את ישראל ולסבך את מצבה הדיפלומטי. ראש מועצת בנימין ישראל גנץ אמר לחברי קונגרס אמריקאים שהשיח על אלימות המתנחלים הוא "עלילה אנטישמית". הוא אמר שאימוץ עלילה כזאת הוא "פגם מוסרי שנותן רוח גבית לטרור ופוגע במדינת ישראל".

לפי דיווח של אריאל כהנא ב"ישראל היום", ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר ליועץ לביטחון לאומי של ארה"ב ש"יש פה גורמים שמוציאים את דיבתם של המתיישבים רעה, פשוט מנהלים קמפיין על הציבור היקר הזה". לפי הדיווח, נתניהו גם דפק על השולחן.

הלוואי שיכולתי לקבוע בוודאות איזו משתי הטענות קרובה יותר לאמת. אני רחוק מלהיות בטוח שאפשר לסמוך על טענות מתנחלים, על קביעות נחרצות של בעלי טורים, או על דפיקות על השולחן של נתניהו. אני רחוק מלסמוך גם על מה שאומר הממשל האמריקאי, בעיקר משום שלא הוצגו ראיות כלשהן לקביעות שליוו את ההחלטה על סנקציות.

מה שחשוב כאן הוא הדבר הבא: ארה"ב החליטה לנקוט צעד, אף על פי שהעובדות אינן ברורות כפי שהיינו רוצים שיהיו. מה זה אומר? זה אומר הרבה. זה אומר קודם כל שהממשל האמריקאי לא סומך על ישראל שתחקור, תדווח, תתבע ותמנע אלימות של מתנחלים נגד פלסטינים. זו אמירה דרמטית. ישראל היא מדינת חוק, ומערכת המשפט שלה ידועה בעצמאותה.

מצד שני, משטרת ישראל מפוקחת כיום על ידי פוליטיקאי שאף פקיד אמריקאי לא ייפגש איתו, בטח לא לנוכח האמירות, הציוצים ושאר הבושות שמשפחת בן גביר מתעקשת לגרום לישראל מדי שבוע. האמריקאים יודעים – גם אנחנו יודעים – שהקואליציה של ישראל נשלטת בידי מפלגות שסובלנותן כלפי פעילות בלתי חוקית של מתנחלים מתועדת היטב.

ממשל ביידן, בהוצאת הצו שלו, אמר לישראל את הדבר הבא: עידן האמון הסתיים. אנחנו עכשיו בעידן של חוסר אמון. כלומר, מעכשיו נעבוד בדינמיקה הפוכה: הממשל לא יתור אחר ראיות עד שתהיה לו ודאות שנעשה עוול, אז יבקש מישראל לתקן, ורק אם זה לא יקרה יטיל סנקציות. מעכשיו, הממשל קודם כל יטיל סנקציות, וישראל מוזמנת לרדוף אחריו אם יש לה ראיות שלא נעשה עוול.

אי אפשר להתעלם מהידיעה שכל זה קורה בשעה שארה"ב וישראל מתקשות להסכים על דברים מסוימים. ארה"ב, ייאמר לזכותה, עדיין קובעת שיש לסיים את שלטונו של חמאס בעזה. פחות לזכותה תיחשב העובדה שמעשים חשובים יותר ממילים, ונראה שארה"ב מאבדת את סבלנותה לפעולות ישראליות שבלעדיהן ההצהרה על הצורך בחיסול חמאס נעשית רטוריקה חסרת משמעות.

נכון, תמיד יש להידרש לאיזון העדין בין הסבלנות הנדרשת כדי להכריע מערכה – לבין החשש מסבלנות יתר שמובילה להסתבכות במערכה. נכון, כמו לישראלים רבים, גם לממשל יש סיבות לחשוד שממשלת ישראל היא לא יעילה כפי שיכולה הייתה להיות. ועדיין, חיבור הזמנים של הקשחת המדיניות כלפי המתנחלים להקשחת המדיניות שנוגעת למלחמה נראה פחות מאלגנטי.

בצלאל סמוטריץ' (צילום: רויטרס)
בצלאל סמוטריץ' (צילום: רויטרס)


זה לא מפתיע שישראלים תומכי ימין כועסים. האמריקאים רוצים לפגוע במטרות שלהם ובחברים שלהם. אבל זה שתומכי הימין הללו טוענים שהפעולה האמריקאית לא מוסרית או פולשנית – זה די מגוחך. כבר שנים שישראל מתחננת לממשלים עוקבים לנקוט פעולות כאלה בדיוק נגד אישים ומדינות שישראל מחשיבה לבעייתיות. ברור שכאשר ישראל הופכת למטרה לפעולה דומה, זה לא בדיוק נוח. אבל כך פועלת ארה"ב בעולם, ואם מישהו חשב שהם ידלגו על ישראל כאשר יראו צורך להפעיל בדיוק את אותם כלים, הוא כנראה תמים. תמים כמו אמריקאי.

גם זה שאנשי שמאל ישראלים מפגינים סוג של שמחה לאיד בעקבות האירוע זו לא בדיוק הפתעה. פעילות של מתנחלים קיצונים, ובעיקר החוצפה האדישה של נערי גבעות, הפכו למטרד קבוע, ונתפסת כביטוי לקיצוניות של ממשלת ישראל. העובדה שיש ישראלים שמשבחים את הפעולה של ארה"ב, מרגישים שהיא מוצדקת, אף שהראיות שעליהן היא מבוססת קלושות, היא עדות לרמת התסכול שלהם.

ישראלי לא צריך להיות מרוצה כשהממשל משנה את מדיניותו באופן שגורם לישראל להיראות כמו מדינה סוררת. היום זה מתנחלים, מחר, מי יודע. תקדימים הם דבר מסוכן. ולא צריך להיות אוהד של מפעל ההתנחלויות על כלל היבטיו כדי להתרגז כאשר ממשלת ארה"ב מטווחת ישראלים בלי להציג שום ראיה לאשמתם.

מדד החום

מיהו אדם "חם"? שאלה טובה. יש שאלות קלות יותר, שאפשר לתת להן תשובה עובדתית. מי יותר משכיל? אפשר לבדוק שנות לימוד, תעודות. מי יותר עני? אפשר למדוד הכנסה וכמות נכסים. אבל הרבה מהתכונות שאנחנו מייחסים לעצמנו ולבני אדם אחרים אינן תכונות שאפשר למדוד בקלות. אלה תכונות שמבוססות על התרשמות, על תדמיות, אולי גם על הבנה שונה של משמעות התארים שאנחנו ממהרים להשתמש בהם.

מה זה "ממלכתי", מה זה "משיחי", מה זה "מציאותי", או "פופוליסט". אין לנו מד פופוליזם שמאפשר לדרג בלי מחלוקת מי יותר ומי פחות פופוליסט. לכן, זה תואר שאפשר להצמיד ליריבים אידיאולוגיים או פוליטיים בלי לתת דין וחשבון.

זה גם המצב עם "ממלכתי". אני יכול לכנות את עצמי "ממלכתי", וגם מישהו שחושב לגמרי אחרת ממני יכול לכנות את עצמו "ממלכתי", ואין שום מדד מוסכם שיסייע לנו לקבוע אם הוא או אני באמת יותר ממלכתי. אולי אפשר לנסות להציע מדד כזה. אבל שלא יהיה ספק, כל מדד שנציע יהיה בעצמו נושא למחלוקת.

עכשיו נחזור לחמימות של ישראלים. יש לי מכרים תומכי ימין, מרכז ושמאל. חלקם חברותיים, חלקם פחות. חלקם אופטימיים, חלקם פחות. מי מהם יותר "חמים"? זה קצת תלוי בשאלה מה זה "חמים". וגם בשאלה חמים כלפי מי, ומתי, וכיצד הם מבטאים את החמימות שלהם.

והנה עוד שאלה: האם חמימות היא תכונה חיובית? גם על זה אפשר לתהות. אולי להגיד שמישהו או מישהי הם אנשים חמים זו פשוט דרך מנומסת לומר שהם לא מנומסים, או שהם מאמינים באמונות תפלות, או שהם בורים?

כך או כך, בישראל התבסס סוג של הסכמה: תומכי ימין חמים יותר מתומכי מרכז ושמאל. איך יודעים? שואלים! כלומר, שאלנו, ותראו מה קרה: יותר ממחצית תומכי המחנה שנקרא לו "ימין", אומרים שתומכי המחנה שלהם מתאפיינים בחמימות. אבל מהמחנה שנכנה "מרכז־שמאל", רק כחמישית אומרים שתומכי המחנה שלהם הם אנשים חמים (או נשים חמות כמובן). כלומר, במבט פנימה, אלה מזהים את עצמם כחמים כמאפיין מרכזי, ואלה לא.

את אותה תופעה אפשר לראות גם בהיפוך, כאשר שואלים ישראלים על התומכים של המחנה השני. כלומר, לא מה התכונה המרכזית שמאפיינת את התומכים במחנה שלך, אלא את התומכים של המחנה השני. במחנה הימין רק שיעור זעיר מהמשיבים מייחסים לתומכי המחנה השני מאפיין של חמימות. האם הם אנשים חמים? רק 5% מסמנים שכן, שזו תכונה משמעותית של מחנה המרכז־שמאל.

לעומת זאת, תומכים של המרכז־שמאל מייחסים את התכונה הזאת לתומכי הימין בשיעור יותר גבוה, בערך 15%. לא ממש גבוה, ובכל זאת, הרבה יותר גבוה. בהנחה שחמימות היא תכונה חיובית, זה אומר שרק מעט תומכי ימין יבחרו בה כדי לומר משהו טוב על תומכי מרכז־שמאל. לעומת זאת, יש תומכי מרכז־שמאל בשיעור קצת יותר גבוה שיבחרו בתכונה הזאת כדי לומר משהו טוב על תומכי ימין.

תאמרו: טוב, אולי תומכי ימין פשוט לא מייחסים אף תכונה חיובית לתומכי מרכז־שמאל? בדקנו גם את זה, וזה לא המצב. רבע מתומכי הימין (26%) מסכימים שתומכי מרכז־שמאל הם פטריוטים. כלומר, יש הרבה יותר תומכי ימין שמייחסים למחנה השני תכונה טובה כמו פטריוטיות, והרבה פחות שמייחסים למחנה השני תכונה טובה כמו חמימות. תאמרו: טוב, אולי תומכי מרכז־שמאל פשוט מייחסים יותר תכונות חיוביות לתומכי ימין? גם זה לא נכון. 15% מתומכי השמאל מייחסים לתומכי הימין חמימות, אבל רק 3% מייחסים להם ממלכתיות.

עכשיו נחזור לשאלת המוצא: מיהו אדם חם? לא בטוח שיש כאן תשובה מהותית שתעזור לנו להבין מיהו, אבל יש בהחלט תשובה שמתכתבת עם תדמיות ועם עמדות פוליטיות. חברי המחנה שיש בו יותר דתיות, מזרחיות, חשדנות כלפי זרים, משפחות גדולות; המחנה שיש בו יותר אנשי פריפריה, ושיש בו בממוצע פחות השכלה והכנסה – הם אלה שקיבלו את התדמית של ישראלים "חמים".

עכשיו נחזור לשאלה נוספת: האם "חום" הוא תכונה חיובית? אם תעיינו לאחור במה שכתבנו עד כאן, ברור שאפשר לענות על השאלה הזאת לפחות שתי תשובות.

פלא שהם עוזבים?

לליכוד יש בכנסת 32 מושבים. רוב הסקרים האחרונים מעמידים את המפלגה על קצת פחות מ־20. קחו את סדרת האחרונים: 18, 19, 18, 16, 27, 16, 16, 26, 16, 18. שני החריגים הם הסקרים של דיירקט פולס בערוץ 14. האחרים דומים, קצת למעלה או קצת למטה. ממוצע המדד, שמשקלל את כולם, כולל החריג של דיירקט פולס, מעמיד את הליכוד על 19.2. זה בדיוק 60% ממה שהיה קודם. כלומר, ארבעה מכל עשרה מצביעי ליכוד החליטו לעזוב.

הגיוני? אחרי מופע האימים השבוע ושל כל השבועות האחרונים בכיכובם של טלי קונספירציה גוטליב, דוד רולקס אמסלם, ושאר החברים לסיעה – שאו שותקים, או צוחקים, או מזדעזעים אבל לא זזים בכיסא – אחרי מופע הביזיון של מפלגת שלטון בעת מלחמה – בדקנו ארבעה סקרים משלושת השבועות האחרונים כדי לברר אם זה הגיוני.

בכולם חזרנו על אותו תחשיב. לקחנו את כל מי שהצביעו לליכוד בבחירות האחרונות, והשווינו למה שהם אומרים שיצביעו היום. לא בדיקה של מנדטים, אלא של אחוזים. כבר אמרנו, לפי תחשיב המנדטים של ממוצע הסקרים, לליכוד נשארו בערך 60% מבוחריה. לפי הסקרים שבדקנו, נשארו 54%. אבל, וזה אבל חשוב, לא כולם אבודים לליכוד בבחירות הבאות. יש כבר מי שעברו למפלגה אחרת, וכנראה מתכוונים להישאר בה. יש מי שעוד על הגדר.

את כולם העלינו על הגרף. צבע כחול למי שהיו ונשארו בליכוד. צבע אדום למי שעזבו למפלגה אחרת. צבע כחול בהיר יותר, או תכלת, למי שכנראה עוד על הגדר, מי שכרגע לא אומרים ליכוד, אבל גם לא יודעים לנקוב בשמה של מפלגה אחרת שעברו אליה.

שימו לב למספרים: בערך מחצית מעוזבי הליכוד שכבר בחרו מפלגה זזו לכיוון המרכז והשמאל. המחצית השנייה נשארו במחנה, אבל עברו למפלגה אחרת. התנועה הבולטת ביותר היא לכיוונו של איתמר בן גביר. עוצמה יהודית היא מפלגה שסוג מסוים של בוחרי הליכוד שוקל ברצינות. שיעור קטן יותר של בוחרים עוזב לציונות הדתית, או למפלגות החרדיות. באמת קטן. במרכז־שמאל גנץ מרוויח, וליברמן מרוויח קצת, ויש עוד פירורים שהולכים למקומות אחרים.

אבל חשוב לשים לב שכמעט חמישית ממצביעי הליכוד לשעבר פשוט לא יודעים מה לעשות. או שלא יצביעו, או שיצביעו ל"מפלגה אחרת", שאין לדעת אם ואיזו תהיה – אולי לתקווה חדשה, אולי למפלגה של נפתלי בנט, אולי ליוסי כהן, מי יודע. ויש כמעט עשירית שאומרים בפה מלא: "לא יודעים". אולי הם לא יודעים כי גמרו אומר לא להצביע לליכוד, ועכשיו השאלה היא פשוט מה יעמוד על הפרק. אולי הם לא יודעים כי עוד לא גמרו אומר לא להצביע לליכוד, אבל גם לא גמרו אומר להצביע לליכוד. תלוי מתי יהיו הבחירות, ומי יתמודד, ומה יהיה על סדר היום. תלוי.

לא עוברים בוחרי הליכוד?  (צילום: אתר המדד)
לא עוברים בוחרי הליכוד? (צילום: אתר המדד)


אם כל הלא בטוחים שסימנו בכחול חוזרים לליכוד, זה מעלה את המפלגה ליותר מ־70% ממה שהיה לה. לא מספיק לקואליציה, אבל גם לא קטסטרופה כמו שהמצב של המפלגה נראה היום. אם כל הלא בטוחים שסימנו בכחול זזים דווקא לכיוון המרכז, זה רבע ממצביעי הליכוד – בערך 8 מנדטים. זה מוריד את הקואליציה להרבה פחות ממה שהיא צריכה. וגם זה בהנחה שלא יהיו נוטשים נוספים של הגוש (ויהיו: הציונות הדתית תאבד מנדטים למפלגה של בנט, או יוסי כהן, או שניהם).

כמו שהליכוד נראית – מגיע לה. האמת, כמעט צריך להתפלא על כך שעזבו רק מחצית מהבוחרים. ולא – לא משום שהאידיאולוגיה שלה לא בסדר, על זה אפשר להתווכח. ולא משום שהקואליציה שהקימה לא בדיוק מצטיינת בניהול המדינה. גם על הסיבות לזה אפשר לדבר. ולא בגלל נתניהו, שהוא כמובן סיבה להרבה מאוד אתגרים, אבל לא הסיבה שבגללה אני אומר שמגיע לליכוד להפסיד בוחרים. הסיבה שמגיע היא שהליכוד לא נראית כמו מפלגת שלטון, ולא נראית כמו מפלגה שזוכרת איך צריכה להיראות מפלגת שלטון.

אתם יודעים מה, למה שאני אומר את זה? הקשיבו לחבר הליכוד ותיק, אופיר אקוניס. בטח גם עליו יש לכם כל מיני מחשבות, טובות יותר או פחות. בטח גם הוא עשה פעם משהו שאהבתם יותר או פחות. אבל שמעו מה הוא אומר, וקשה להאמין שלא תסכימו איתו, אפילו אם אתם מצביעים נאמנים של הליכוד. הנה, כך אמר אקוניס: "אני חבר הליכוד משחר נעוריי. התפקדתי לליכוד כשראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר עמד בראשה. גם בהפסדים הצורבים ביותר דבקתי בדרך הליכוד... ישיבות הסיעה אינן משקפות בשום צורה את דרך הליכוד. הן פוגעות בתנועה ומוציאות שם רע לה ולמערכת הפוליטית בכללותה. לליכוד תפקיד היסטורי בהנהגת המדינה, גם החולקים על דרכנו יסכימו. כך אי אפשר להמשיך".
אני מסכים: לליכוד תפקיד היסטורי בהנהגת המדינה.
אני מסכים: כך אי אפשר להמשיך.
וכמו שאני מסכים, גם כמעט מחצית מבוחרי הליכוד בבחירות האחרונות מסכימים. לפחות כרגע.

השבוע השתמשנו במידע ובסקרים מאתר המדד, וכן בדיווחי "מעריב", "ישראל היום" ו"הארץ", ובסקרים של חדשות 13, חדשות 12, "מעריב", "ישראל היום" וערוץ 14.

[email protected]