הרדיו משמיע שיר של ג'ניס איאן, לא ממש חלק מהרפטואר הקבוע שלי. אבל פעם, כמילותיה היפות של נעמי שמר “לפני שנות אלף בקיבוץ", הייתה לי חברה יפה שהעריצה אותה, ולמשך כמה חודשים בחייה אפילו אותי. באחד הערבים שכבתי קצת חולה בחדרי והיא הופיעה בלי לומר מילה, הכניסה לטייפ קסטה של ג'ניס איאן, ובדיוק בקטע שמתנגן לי עכשיו מהרדיו היא פשטה את החולצה - ואני צבטתי את עצמי כי לרגע חששתי שכל זה באשמת החום. “אהבנו כמו שילדים יודעים" (יעקב גלעד) במשך כמה חודשים, ואחר כך נשבר לנו הלב, כמו שקורה לעתים לאנשים צעירים שלא יודעים עדיין כמה מהר הוא יתאחה מחדש. כי כאלה הם פצעי הנפש, דומים לפצעי הגוף: ייזכר כל מבוגר בימים שבהם כל שפעת הייתה נפתרת בעזרת שני כדורי אופטלגין וכוס תה, במקום להפיל אותך למשך שבוע. 

השיר היפה פינה את מקומו למבזק חדשות, ואני יוצא מהבית ורוכב לתחנת הרכבת, משאיר את האופנוע בחניה ועולה על רכבת לחיפה (כלומר, הרכבת לנהריה, אני לחיפה), לביקור אצל אמי, שבחודש הבא תציין 95.  “אני כמעט בת 100", היא נוהגת להכריז על עצמה מעת לעת, כמו ילד בן 5 וחצי שרוצה נורא להיות כבר בן 6. כמה דומה הזקנה לילדות. אמא זנחה את הקשר לאקטואליה ב־7 באוקטובר: היא צופה אומנם באדיקות בכל ערב בחדשות, אבל לא מפנימה מאום, לפחות לא משהו שמקבל ביטוי בדבריה.

“איך הגעת?", היא שואלת.
“ברכבת".
“היה מקום לשבת?"
“היו המון חיילים, בגלל המלחמה, אבל מקום לשבת מצאתי".

אני מנסה לאתר תגובה בעיניה למילה “מלחמה", אבל היא, שנולדה מעט לפני מאורעות תרפ"ט וחוותה כילדה את המרד הערבי; היא, שהייתה נוסעת באוטובוס ערבי מלוד ויורדת בקרבת מחנה המעצר בלטרון כדי לפגוש את אבי, שנאסר על ידי הבריטים, וששלושת בניה שירתו ביחידות הכי קרביות בצה"ל - חוסמת את המלחמה הזאת מלחלחל אל תודעתה. מדהים. אני מביט בה, כמעט מקנא על שאיני מסוגל לסוג כזה של התנתקות, ויורד העירה (כמו שיאמר לעד כל יליד חיפה).  

בדרך כלל אחרי ביקור אצל אמי, אני מגיע ל"קלמנ'ס". המסעדה־בר של קלמן ברחוב הנמל בחיפה מעידה על השינוי שעבר על בעליה: היא מפאב אנגלי לטברנה יוונית, והוא מאיש של חיי לילה למסעדן - משבוע עבודה שלא נגמר, לחמישה ימים בשבוע וגם אז, רק בין עשר בבוקר לחמש אחר הצהריים. 

קלמן הוא מסוג האנשים שההנאה מלהתבונן בהם עובדים משתווה כמעט לריגוש שמעורר טעם המאכלים שהם מתקינים: אני דוחף לפי חתיכה של פוקאצ'ה חמה, מרוחה במעט סקורדליה, לוגם ארוכות מהאוזו שנעכר במגע עם הקרח שבכוס - ומביט בו כמהופנט עת הוא מכין עבורי שווארמה מדג ומספר על הנכדים. 

קלמן אהב לצטט את אביו המנוח, בּנו, מגדולי אוהדי הפועל חיפה בכל הזמנים: “תן לחיות 70 שנה כמו חזיר ולא 90 כנזיר". ובאמת, רק לקראת גיל 70 גילה קלמן את הקסם שבשקט, בקיצור של יום העבודה למחצית, בללכת לישון בשעות שפעם היה יוצא בהן, בלנסוע לבקר את הנכדים מתי שרק יתחשק לו. בעיניי הוא כחלוץ שהיה מלך השערים של הליגה והמציא את עצמו מחדש כקשר אחורי, אחרי שהגיע לגיל שבו מבינים שיש מסירות יפות יותר מכל גול.

אבל הפעם אני לא ממשיך לקלמן, אף על פי שאין דבר שמתחשק לי עכשיו יותר מאוזו. הפעם היא באה לאסוף אותי. אגב, ממש היום (1 במרץ) חל יום הולדתה, ומאחר שאין מונים את שנותיה של גברת, הרי שלא אנקוב במספר, אלא רק אציין כי אף שנולדה כמעט שנתיים לפניי, היא נראית צעירה ממני בעשור לפחות, מה שבטח גורם ללא מעט אנשים לחשוב שאני מרוויח יותר מדי כסף. “לסוודר שלי יש את הריח שלך, ורק אלוהים יודע למה אני אוהבת אותך כל כך", כתבה לי פעם כשהייתה בת 16, אחרי שלא התראינו “נצח" שארך פחות מיממה.

כביש החוף מעט עמוס. היא נוהגת, ואני מנמנם ומקיץ חליפות, מחשבותיי מתערבבות בחלומות: רק שלא אשכח לאסוף את האופנוע מתחנת הרכבת, צריך לטייל עם הכלבה כשאגיע, כדאי לבדוק אם נשאר מהרוזה הצרפתי הנחמד והלא יקר ההוא במקרר (חבל שלא קניתי ארגז). 

מה אחר כך? אין לדעת: מסוחרר מעט מהיין, אני משתרע על הספה וחושב מחשבות טובות שמחבקות את האטיות שהזדחלה לחיי. כמו קלמן שאמר לי: “גם אם יופיעו לי פה בארבע וחצי ביבי וביידן, אגיד להם שאני מצטער אבל כבר התחלתי לסגור". כמו אמא שלי, שרגע לפני 95 החליטה שהמלחמה הזאת כבר לא בשבילה. כמוני, אחרי חצי בקבוק רוזה, מתפנן על העובדה שפחות מעשרה צעדים מפרידים בין הסלון לחדר השינה, אפילו אם היא כבר נרדמה.