אחרי שכל זה ייגמר, כולנו נפגשים ביער וצועקים, כתב מישהו בפייסבוק ויצר אירוע וירטואלי שאולי יהפוך למפגש אמיתי. האירוע קפץ בתדירות גבוהה בעמוד הפייסבוק שלי בערך שלושה שבועות לתוך המלחמה. בלי לחשוב יותר מדי אישרתי הגעה, וירטואלית או אמיתית. לא ממש טרחתי להבין מה עומד מאחוריו או מי, אבל הייתי זקוקה לעוגן. גם אם טיפשי לחלוטין. עוגן שיסמן לי תאריך יעד תחום בזמן כלשהו, שיבהיר לי שיש לדבר הזה סוף.
התקדמות טכנולוגית: מנהל השיווק של חטיבת הבירות בישראל מגלה מה הצעד הבא
למרות הקיום הבלתי נסבל פה, עדיין אני מאמינה שאין לי ארץ אחרת | טליה לוין
יוצר האירוע קבע תאריך יעד, מתישהו בדצמבר. באוקטובר עוד הייתה לכולם ציפייה להתחלה שונה של שנה חדשה. אם לא העברית אז לפחות האזרחית. אני לא חושבת שמי שיצר את האירוע הזה, וגם אף אחד מאיתנו, העלה על דעתו שניכנס לחודש החמישי של הסיוט הבלתי נגמר הזה.
כמובן שלא הייתי היחידה ששאפה לעמוד ביער, בין עצים גבוהים, ולצעוק לשמיים, לשחרר את כל הטירוף הבלתי נתפס שחווינו בחזרה לחלל הריק ולהשאיר אותו שם. כמעט אלפיים מחבריי אישרו הגעה לאירוע “היום שאחרי", ומדי יום אני רואה טפטופים של מצטרפים נוספים שלא בדיוק מבינים מה הסיפור, אבל מאשרים. שיהיה. הלוואי שיהיה. לצעוק ביער? מה כבר יש לנו עוד להפסיד?
שיתפתי פה כבר את מאמציי הרבים ללמוד לא לתכנן יותר מדי קדימה, לנסות לחיות את הרגע, על כל הקלישאות שהמשפט הזה מכיל בתוכו. ואף שאישרתי הגעה למשהו סמלי לחלוטין - כי משהו בי היה זקוק לאיזו נקודה עלומה בחלל הזמן העתידי עם ציפייה לטוב - אני באמת משתדלת ללמוד למוסס את העוגנים שחשבתי שאני זקוקה להם בחיים, את האחיזות, את ההרגלים, את הדפוסים. למה? כי למדתי שזה חסר משמעות בחיים. האם זה עובד לי? לא. עדיין ממש קשה לי לתכנת את המוח, הלב והנפש מחדש.
אבל ככל שהימים עוברים, מגיעה איתם גם האמונה שהכל בחיים בר חלוף, בין שאנחנו בטוב ובין שאנחנו ברע. ולמרות הנחמה שיש בכך, עדיין עולות לי לפעמים מחשבות שצריך להעיף מהכתף, בתנועה כזו של נפנוף לפני שהן יתחילו לדגור ולהציק שם.
המחשבות מציפות. מה יהיה ואיך יהיה ואיך נהיה, כבודדים וכחברה. האם נצליח לשנות את עצמנו באמת, לא ליפול בחזרה להרגלים הישנים, לשנאה העצמית, לוויכוחים הבלתי נגמרים. איך בכלל עושים שינוי כזה? מישהו מחליט שזהו, הכל נגמר ועושים ריסטרט על התנהגויות, על אזורי נוחות, על מקומות שהביאו אותנו מלכתחילה לתהום?
ורגע, המחשבה ממשיכה לרוץ ומזכירה לי שאנחנו כבר במרץ. ומה יהיה עם החגים שבפתח ומשמעותם. פורים ופסח, חירות ועצמאות. והאם ייתכן שנציין 76 שנות עצמאות למדינה בעיצומה של מלחמה?
ירדתי אתמול שוב לים, אחד ממשאבי הטבע הנגישים לנו והמוערכים פחות כשאנחנו נמצאים בתוך המרוץ של היומיום. שאפתי אוויר, ספגתי שמש והבטתי אל האופק. יש לי חבר טוב שמזכיר לי תמיד שהכל בראש, גם הקושי. גם אם הוא לא באמת קשור בבחירות שלי והוא תוצאה של מצב נתון.
“את יכולה להחליט איך את מתייחסת לכל מה שקורה", הוא אמר והוסיף את המשפט המרגיז מכל: “זה תלוי רק בך בסוף". אז נתתי לעצמי רגע לדמיין שאני בחופשה. ובעצם, מה אנחנו רוצים כשאנחנו בחופשה אם לא לבהות באופק ולהתעורר ללא הודעות פוש וטלפון, רק לגנוב עוד חצי שעה במיטה עם מצעים לבנים?
וכך, בתוך הקלות הבלתי נסבלת של הפסטורליה המתעתעת במדינה עם מזג האוויר הכי מושלם במזרח התיכון, הבנתי שיכול להיות שמה שאני זקוקה לו באמת הוא לא לצעוק ולא לשחרר שום דבר עם אלפיים אנשים זרים סביבי. הדבר שאני זקוקה לו יותר מכל כשהכל יהיה מאחורינו, אם בכלל תרחיש כזה יכול להתקיים, יסתכם במשהו פשוט הרבה יותר.
הצורך שלי הוא פשוט וסמלי. את “הבוקר שאחרי" אני מדמיינת ביקיצה טבעית, בלי לחשוב פעמיים מה מחכה לי בטלפון, בלי הדריכות הזאת בגוף, בלי מחשבות על תרחישי עלטה ועל כמה בקבוקי מים יש לי בבית לשעת חירום. בלי לבדוק אם כל המכשירים טעונים, ושיש מספיק סוללות לפנס. בלי לחשוב שבמדינה מודרנית, בשנת 2024, צריך להכין אותנו לתרחיש שלקוח מרומנים אפוקליפטיים של המאה ה־19.
אני צריכה יקיצה טבעית, בלי שהגוף יזכיר לי את כל מה שהוא התאמץ להדחיק בתוך התאים והנימים ומחזור הדם בחודשים האחרונים. בלי שהכתפיים שלי יזכירו לי כל יום שהן שם, או שהראש והעיניים יבהירו לי שאני חייבת להרפות קצת מהמחשבות שלי ומפחדים של אנשים אחרים, שמתעקשים להשתלט בכוח על כל תא אופטימי שעוד נותר בי.
אנחנו כנראה לא צריכים לצעוק. אנחנו פשוט צריכים להיות מסוגלים לישון בשקט.