מספרים על עיר הטיפשות חלם שכל בתיה היו ישנים ובנויים עץ, והדליקות שנפלו בה מעת לעת גרמו הרס רב. אומנם הייתה כבאית בעיר, אבל גרוטאה: המנוע גמור, משאבת הדלק סתומה ותיבת ההילוכים תקועה. רק הצופר והפנס האדום פעלו. נמלכו חכמי חלם בדעתם. ישבו שלושה ימים ושלושה לילות והחליטו לקנות מכונית כיבוי חדשה.
"חזרתי לבארי. בלי אישה, בלי ילד, בלי רגל – אבל חזרתי"
נתניהו השיב לגלנט: "אפשר להשיג הסדר בלי פילוג, בחירות זו תבוסה לישראל"
כך עשו, אלא שאז עלתה השאלה: מה לעשות בכבאית הישנה? אומנם המנוע גמור, המשאבה סתומה ותיבת ההילוכים תקועה, אבל הצופר פועל. וכן הפנס האדום המהבהב. חבל לזרוק. ישבו עוד שלושה ימים ושלושה לילות, נמנו וגמרו: את הכבאית הישנה ישמרו לטובת אזעקות שווא.
לפני שבוע התפרסם בעיתון זה תחקיר מקיף, עבודה עיתונאית חשובה של עמיתי בן כספית, שעסק בכישלון החמור של יחידת המודיעין 8200 ("על העיוורון" "מעריב סופהשבוע" 23 בפברואר).
כספית שוחח עם כל ראשי היחידה בהווה ובעבר, וניסה להבין איך זה היה יכול לקרות לנו. יחידה מפוארת, עם הישגים מופלאים, שהוכתה בסנוורי הקונספציה, ההיבריס, ההסתמכות על טכנולוגיות מתקדמות שגרמו למערך המודיעין שלנו לזנוח ולנוון מערכי מודיעין מסורתיים.
ועד כדי כך היו בטוחים ביכולותיהם לספק התרעה, ועד כדי כך היו שבויים בקונספציית "חמאס מורתע" – עד שביטלו את כל "הסימנים המעידים" שהצטברו, כיבו את האזעקות, את נורות האזהרה. והסוף ידוע.
התחקיר של כספית מזעזע גם כיוון שחשף מצב נפשי מסוכן מאוד של ראשי היחידה. כבר למחרת הטבח, מספר כספית, זימן אליו המפקד הנוכחי את ארבעת קודמיו להתייעצות וערך להם סעודה מפוארת כשהוא נינוח ומתלוצץ, ב"סוג של מנותקות בלתי מוסברת".
לאחר שהקשיב לדבריהם, וכשהיה ברור לו ששניים מהם מותחים עליו ביקורת קשה – בחר בדני הררי, הוותיק מביניהם (שלא היה מן המבקרים אותו) והטיל עליו להקים צוות חשאי שתפקידו לבדוק מה הוביל לכשל הנורא.
הררי חקר וכתב דוח בהיקף מאות עמודים אשר, לדברי אלו שעיינו בו – מנקה את המפקד הנוכחי מרוב הטענות שהוטחו בו. מבקריו של המפקד טענו כבר לאחר הקמת הצוות, שכל תכליתו הייתה לבצע מהלך של ניקוי עצמי מהיר, להקדים את התחקירים האחרים ואת ועדת החקירה הממלכתית. הדוח הזה נגנז בינתיים. אבל אני בטוח שישוב ויצוף כשיקומו הוועדות המסודרות. יש בדוח הזה ניסיון ראשון לבוא ולומר, מה שצפוי כי יגידו הממונים בשב"כ, באמ"ן, בדרגים הפיקודיים והמבצעיים ובדרג המדיני: אני אחראי אבל לא אשם.
ואז בהמשך השבוע פורסם בערוץ 14 (בלא אישור הצנזורה) סיפור ה"סימים" הישראליים שהפעילו מחבלי הנוח'בה בלילה לפני 7 באוקטובר, הפעלה שהייתה אמורה להוות "סימן מעיד" מובהק למתקפה צפויה. מה ש"החליש" את עוצמת האיתות ומנע הפעלת אזעקה היה העובדה שכבר היו אירועים דומים בעבר. למשל – ערב פסח. אז הופעלו כוחות, תגברו את קו המגע, ולא קרה כלום. אבל שבויי הקונספציה הסיקו מכך שלא היה זה אלא תרגיל, ולא הבינו שעצם ההתגייסות מנעה מתקפה.
והרי ממש כך אירע ערב מלחמת יום הכיפורים, כאשר הסימנים המעידים הראו במאי 73' על מתקפה צפויה. הצבא גויס – והמתקפה נדחתה לאוקטובר. ראש אמ"ן דאז, אלי זעירא, התעקש במאי כי מדובר בתרגיל, אך למרות עמדתו גויס הצבא והמלחמה נמנעה. העובדה שזעירא "צדק" לכאורה במאי, הביאה לקבלת עמדתו גם באוקטובר כי יש רק סבירות נמוכה למלחמה.
וממש כך בימינו. כיוון שראשי אמ"ן לא הפנימו את לקחי ההיסטוריה – הם נידונו לחזור עליה. בדמיון מזעזע למה שהתרחש בשמחת תורה – גם ביום הכיפורים היו בידי אמ"ן תוכניות המלחמה המפורטות של המצרים, אך אלו הופצו למעגל מצומצם ובכיר בלבד. אלופי הפיקודים לא ראו אותם. וגם אז, כמו היום – מתוך חשש "לחשוף מקורות".
במתח הזה, בין הצורך הקיומי להפיץ את כוונות האויב ותוכניותיו לדרג המבצעי כדי שיוכל לקדם את פני הרעה, ובין החשש מפני "חשיפת מקורות", שוב ניצחו מומחי המודיעין. וסופם של דברים ידוע: גם נפלנו במלכודת ההונאה של חמאס מתוך עיוורון הקונספציה והרצון לשמור על המקורות, גם הוכינו מכה איומה וגם נחשפו המקורות והטכנולוגיות.
חייב אדם לתמוה לשם מה מתאמצים טובי המוחות להשיג מידע, והאמיצים שבלוחמי המודיעין מסכנים את חייהם להביא מידע, אם בסופו של יום מחליטים קברניטי המודיעין להתעלם ממנו. שהרי אם היו מקפיצים לגדר את גדודי הכוננות והמתקפה הייתה נמנעת, היו ראשי אמ"ן טוענים, כמנצחים: הרי אמרנו לכם שזה תרגיל. אזעקת שווא. לא היה צורך לחשוף מקורות. לכאורה, היו בידינו גם כלי מודיעין ישנים ובדוקים, הכבאית הישנה, אבל ניוונו אותם, בזו להם, ושמרו אותם לאזעקות שווא בלבד.
בשנת 2000, אחרי 25 שנות שירות, השתחררתי מצה"ל, וכתבתי מכתב פרידה לאלופי המטכ"ל. הבעתי במכתב את חששי מפני הבינוניות המאיימת על צה"ל, המעדיף מפקדים ההולכים בתלם השבלוני של החשיבה ודוחה, לעתים בבוז ולעג, דעות שונות ומקוריות. דיברתי על האחריות, שצריכה להיות חברתו הטובה של כל מפקד גם בהיותה אבן ריחיים נוראה.
לפני שבוע פגשתי כמה מגיבורי ישראל עטורי התהילה בקבוצה הנקראת "הפרלמנט של קהלני". והיו בהם שהזכירו לי את המכתב ההוא. הם קראו את התחקיר על 8200 והזדעזעו כמוני ממה שאמרו כמה ממפקדי העבר על המפקד הנוכחי, שנכנס לתפקידו "בלי חרדת קודש", וקידם לתפקידי מפתח ביחידה ממקורביו בעבר, ככל הנראה אנשים טובים אך לא "מקצוענים" בתחומים שהופקדו עליהם.
נגדת המודיעין ו' שקראה את תוכנית המלחמה של חמאס ותיקפה אותה ממקורות אחרים, חלקם גלויים – כתבה דוח אזעקה יסודי ומקיף המתריע בפני מתקפה קרובה. גורמי המודיעין והפיקוד הממונים עליה בדרום חסמו אותה, אולי מפני שדבריה לא עלו בקנה אחד עם "הקונספציה" שהיו משועבדים לה, אולי מפני החשש המוכר להציף אל הממונים עליהם עמדה שונה לחלוטין מדעותיהם של הממונים. את הבוז והלעג הרי הם מכירים על בשרם. אז למה שוב להיות ללעג?
והאחריות, האחריות הנוראה, לא גרמה להם להתעלם ממה שיגידו עליהם, או עליה, ולזעוק. ולדפוק על השולחן, או כדבריו של מפקד 8200 ביום הכיפורים (אז יחידה 848) אל"ם יואל בן פורת, שזיהה את הסכנה, והתריע עליה, אך "לא פרץ עם תת־מקלע ללשכת ראש אמ"ן". בן פורת לקה בנפשו ואושפז בגלל תחושת אשמה נוראה שרבצה עליו כי לא עשה יותר ממה שעשה כדי לזעזע את המערכת ולמנוע אסון. נראה כי ראשי אמ"ן בהווה לא קורצו מאותו חומר.
30 שנה לפני שבנו ליאור נפל במלחמת יום הכיפורים, כתב נתן יונתן את "דוגית נוסעת". כשאני שומע רבים מ"שבויי הקונספציה" מלהגים גם היום כפי שליהגו ערב שמחת תורה, מוכי עיוורון גם היום, ישנים נוכח הסכנות – אני שב אל שירו המופלא של נתן יונתן: דוגית נוסעת, מפרשיה שניים / ומלחיה - נרדמו כולם / רוח נושבת על פני המים,/ ילד פוסע על החוף דומם / .../ אם לא ייעורו כל מלחיה - איכה תגיע הדוגית לחוף?