איני יודעת איך קרה שלטלפון שלי פלש יומן של “ימים מיוחדים המוכרים על ידי האו"ם", שמזכיר לי על בסיס יומי שחיי רצופי החמצות. בינואר, למשל, פספסתי את יום החינוך ויום הגנת הפרטיות. בפברואר היו אלה היום הבינלאומי לנשים ונערות במדע, יום הרדיו, יום הצדק החברתי, יום שפת האם. והנה, היום ממש מצוין יום האישה הבינלאומי.
לאחר סערת הודעת הליכוד נגד דו"ח מירון: נתניהו מנסה למזער נזקים
הסיפור שלא סופר על סינוואר: התחרות - מי הורג יותר יהודים
אחריו יגיעו עוד כמה ימים חשובים מאוד: יום הפאי (של המתמטיקה. אף שגם פאי אפוי ראוי לדעתי ליום משלו), היום הבינלאומי לביעור האפליה הגזעית, יום הזיכרון הבינלאומי לקורבנות העבדות וסחר העבדים הטרנס־אטלנטי וכן הלאה.
לכל יום כותרת גדולה וחשובה משלו, אבל החיים מלמדים שלכותרות אין ישות עצמאית, ומה שקורה מתחתיהן הוא הדבר האמיתי. נדמה לי שהנאום המבריק שנשא השחקן מייקל רפפורט בטקס דמיוני של חלוקת פרסי האוסקר בתוכנית ״ארץ נהדרת״, הצליח להמחיש יפה מה קורה בממלכה שמתחת לכותרות.
כמו באו"ם, גם בממלכה ההוליוודית יש בעיקר שתיקה נוכח הטרגדיה המתמשכת של מדינת ישראל והעם היהודי. אל הוואקום הזה נכנס כמו תמיד במעשה הטבע הדבר הקרוב ביותר אליו, ובמקרה זה - כל מה שהאו"ם מציין בימיו החגיגיים: בערות, אפליה גזעית, אי־צדק חברתי, חינוך לקוי וכולי.
רפפורט, לטובת מי שפספסו, פנה אל מפורסמים כמו מרטין סקורסזה, סת רוגן וג'וליה רוברטס וקרע את מסך הצביעות וההתעלמות. כמה ציטוטים נבחרים: “ערב טוב למיליוני הצופים בבית ול־134 החטופים הישראלים שצופים בנו ממנהרות חמאס בעזה. יש לכם הרבה במשותף עם הקהל היפהפה שנמצא כאן הערב. אף אחד מכם לא אכל כבר כמעט ארבעה חודשים, בטח בשנה הבאה הדיאטה של החטופים תהיה פופולרית יותר מאוזמפיק...
״יפים שלי, אני יודע שאתם חושבים על החטופים בעזה כל הזמן, אתם פשוט לא מדברים עליהם. אם חמאס היה תוקף את ישראל וחוטף את כל הדולפינים, הייתם חובשים קסדות בצורת דולפין וזורקים טונה על הפודיום… אם חמאס היה אונס את פערי השכר המגדריים, חלילה, ג'וליה רוברטס הייתה רצה לתוך עזה בעצמה עם קלצ'ניקוב, אבל אני בטוח שהחטופים מבינים את השתיקה שלכם והם סולחים לכם, הוליווד".
בדף הבית של המזכירות הכללית של האו"ם, גוף נוסף שדואג במרץ לכך שלא יתלו בו תקוות מוגזמות, מצוטט המזכיר הכללי, אנטוניו גוטרש, עם הדברים החמים הבאים: “העולם שלנו משתנה במהירות. ריבוי הקונפליקטים גורם לסבל חסר תקדים, אבל זכויות אדם הן דבר קבוע. הן מאחדות אותנו בחיפוש אחר פתרונות ומהוות יסוד לתקוותנו לעולם של שלום... הגנה על זכויות אדם מגינה על כולנו".
במזכירות הכללית יש שחורים, יש מוסלמים, יש גברים, יש נשים ובאופן כללי ייצוג מרשים של כל מיני מיעוטים וריבויים נרדפים. זה לא מניע אותם חלילה לנקוט עמדות ברורות נגד הסדיזם המתמשך של ארגון הטרור חמאס, כי זה טיבן של כותרות ריקות.
היום, כאמור, מצוין יום האישה הבינלאומי, וקשה לי להימנע מהמחשבה שאולי הגיע הזמן להיפרד ממנו ומימים נוספים שהתרוקנו מתוכנם. אני כותבת את הדברים האלה בצער ובפיכחון. אין לי ציפיות מנשים יותר מאשר מגברים. אין לי מחשבה שאישה אמורה להיות טובה יותר או פחות בגלל היותה אישה. כמובן, אין באמור משום ביטול של ההישגים הכבירים שנשים השיגו למען נשים במרוצת הדורות.
אני לא מתכוונת רק לגלי הפמיניזם המודרני אלא גם לתקופות קדומות. המקורות שלנו מצביעים על שורה של נשים אמיצות וחכמות: איפה היינו אלמלא חוה הפכה את העולם למעניין יותר? אלמלא המיילדות שפרה ופועה סירבו פקודה למלך פרעה, שציווה על המתת תינוקות? איפה היינו אלמלא מרים, אחות משה, הסתירה אותו ביאור? או בלי בנות צלופחד והסוגיה המשפטית החשובה שהעלו בעניין ירושה לבנות?
איפה היינו בלי יעל אשת חבר הקיני, שקלטה יופי את החולשות של סיסרא, בלי אסתר המלכה, שהבינה כמה טמבל אחשוורוש וכמה חורשי רעה הם יועציו, ועוד שורה של דמויות אמיצות? רק מקצתן ידועות. אין לי שום ספק שהיו הרבה יותר ממה שאפשר לדמיין.
מהצד השני, יש דוגמאות למכביר של נשים שהן הכל פרט לגיבורות או אמיצות לאורך האנושות. נשים או גברים - הכל חלק מאקוסיסטם אנושי, שיש בו הכל, מהטוב ומהרע.
לכן אני מאמינה בכל לבי שאפשר להיפרד מיום האישה הבינלאומי, ויש לי רעיון: אפשר למלא את היומנים ב"יום החמלה", “יום מיצינו את האנטישמיות", “יום אל תהיו נבלות", “יום השבת השבויים שהתעלמנו מהם כי אנחנו צבועים", “יום התינוקות שהוריהם נרצחו והעולם עדיין שותק", “יום הנשים שנאנסו והיתר שעמדו מנגד" ועוד כמה ימים שיזכירו לכולנו שהזיכרון הפרטי אולי קצר, אבל ההיסטוריה תמיד זוכרת.