על הקו עורך של תוכנית צהריים חדשה באחד הערוצים. אנחנו מאוד רוצים לשמוע מה שיש לך להגיד, הוא אומר לי, רוצים אותך קבוע בפאנל. אני משיב לו: האמת שמרוב שדיברתי בתוכנית הבוקר ב־13, במשך שנה וחצי בפאנל באופן קבוע, ומרוב שאני גם מפטפט את עצמי לדעת כל ערב ברדיו במשך שעתיים, אני בעצמי לא רוצה לשמוע מה יש לי להגיד.
באופן מדהים, בחדשות 12 פשוט בחרו לשקר לצופים
הסקרנות הרגה אותי וחזרתי ל"פטריוטים". לא האמנתי למה שאני רואה על המסך
אני מבין שאנחנו חיים בעולם דעתני וצעקני עם ביקוש גדול למפטפטים ומפרישי דעות, המשכתי להגיד, אבל אני מחוץ למשחק הזה. האמת היא שנמאס לי לפתח דעה על כל דבר שמתרחש, לתפוס עמדה בנוגע לכל דבר - מהנאום של ביידן ועד הסכם הזוגיות של אוהד בוזגלו. ועוד בצהריים? השתגעת?
ככה זה כיום. זו רוח השעה. בוקר. צהריים. ערב. לילה. על המסך. בקשת 12, ברשת 13, בערוץ 14. מעל גלי האתר. ברשת. כולם מדברים. ללא הפסקה. לכולם יש דעות, על הכל, כל הזמן. וכולם נחרצים. תקיפים. כולם ידענים. כולם מאורגנים מחשבתית. והכל במין טון מלומד כזה וחסר פשרות. אירוע רודף אירוע, פאנל רודף פאנל, דעה רודפת דעה, ופרצופים ממלאים את המסך, פולטים מילים ללא הכרה. והכל נוזלי וממלא את האוויר בין הפסקות הפרסומות.
אני קצת נמצא בעולם הזה (עולם הטלוויזיה, הבידור), ואני מכיר את דרישות התפקיד. להיות בכוננות מתמדת, טעינה מלאה בנייד, זמינות כרונית, חולצה מגוהצת ומוכנה בארון, רק לשלוף, כשיגיע הטלפון הבא שבו יגידו לך להגיע בדחיפות לפטפט באחד האולפנים. בדרך לשם העורך ישלח לך ליין־אפ על מה מדברים, ועד שתגיע לאולפן יש לך 6 דקות לגבש את תפיסת העולם שלך באשר למה שזה לא יהיה שכתוב בליין־אפ.
והאולפנים מלאים בהם, במפטפטים מקצועיים, חמושים במבט נוקב, ארשת רצינית, דרוכים להגיש עמדה בכל רגע ולריב עם מי שצריך באולפן. את חלקם אתה אפילו יכול לראות בחדשות הלילה, וכבר למחרת בבוקר, בתוכנית הבוקר, אתה עשוי לראות אותם מדברים שוב. לא רחוק היום והאיגוד הישראלי לאא"ג (אף־אוזן־גרון) יתחיל להעניק תעודות הצטיינות למספר דעתנים שהצליחו להפריך את כל מה שהמדע האמין שהוא יודע על שפה ועל הגרון האנושי ומיתרי הקול. עד כה חשבו שיש גבול מסוים ליכולת האנושית לשחרר לאוויר מילים ביום אחד, אך הצצה חטופה על אולפני החדשות במשדרים הבלתי נגמרים מוכיחה אחרת. אלו אנשים שראויים להוקרה מדעית.
הגיבורה ב"תהילה" של עגנון מסבירה שלכל אדם שנולד יש כמות מילים שמוקצבת לו, וברגע שהוא מגיע אליה - הוא מת. אם מותך יגיע מהר, סימן שפטפטת את עצמך לדעת. לכן על כל אדם לחסוך במילים. ובכן, אם זו באמת הייתה המציאות, בעולם שלנו היו נשארים שני אנשים בערך. במציאות כזו הראשונים למות היו משתתפי ״הפטריוטים״ בערוץ 14, אחריהם הפאנליסטים בתוכניות הבוקר השונות (במיוחד ב־12), הבאים בתור היו צייצנים כרוניים, צייצני־פורטה, בטוויטר (או ״אקס״ בשבילכם) ואז הפאנליסטים של ״פגוש את העיתונות״ - מי שנשאר מביניהם. יש כמה, נניח נדב פרי וחיים לוינסון, שכבר היו הולכים במכה של הטוויטריסטים.
חייב רגע לומר משהו מהזווית המתמטית: מבחינה סטטיסטית לא יכול להיות שלאדם תהיה דעה על כל דבר. במיוחד לא באירועים מהתחום הפוליטי־ביטחוני, שרבים מהדעתנים שקופצים מהר מאוד ומשגרים דעתם עליהם בטוויטר, בפייסבוק ובכל פאנל טלוויזיוני אפשרי, אינם באמת בקיאים בכל פרטיהם בשל סיווג ביטחוני. אך זוהי איננה רוח התקופה, השליכו את הסטטיסטיקה לפח, פתחו אולפנים, הכינו את מכונות הדפוס, צחצחו את פיד הרשתות החברתיות, כי לכולם יש מה להגיד. כל הזמן. על כל דבר. לא משנה על מה. חובה לייצר דעה, עמדה, ולא רק בכלי התקשורת במרחב הציבורי אלא גם במרחב האישי.
נדמה שלכולם יש מה להגיד כל הזמן על הכל, ומעט מאוד פעמים אתה שומע את המשפט ״האמת, אינני יודע מה לומר על כך, אין לי דעה״. אני לא זוכר מתי שמעתי מישהו אומר דבר כזה. בעצם, אני זוכר, היה רגע מדהים שהתרחש לאחרונה בחדשות 12. המגישה דנה ויס פנתה לאהוד יערי וביקשה ממנו דיווח. יערי הביט בה ופשוט אמר: "צר לי, אין לי כרגע מה להוסיף על מה שאמרנו בשעות האחרונות". דממה השתררה באולפן. כולם שתקו. אפשר היה לראות את הבהלה. ויס התעקשה: "מה אתה שומע אבל?". יערי המשיך לדבוק בקו האמת, הביט בה והשיב בקור רוח: "אין לי כרגע דבר חוכמה להגיד". זה היה רגע מדהים, שבו המציאות הפכה ללוליין בקרקס שנופל מהטרפז ומתרסק על הפנים. קרקס האקטואליה כמובן.
אין ספק שאנחנו בשלב מעודכן של האבולוציה האנושית. מה שהתחיל באדם הזקוף (הומו ארקטוס), המשיך לאדם הניאנדרטלי ולהומו סאפיינס ואז לאדם המודרני, הפך היום לאדם הדעתן (הומו פאנלוס), זה השלב העדכני באבולוציה שבו אנו נמצאים. 2.5 מיליון שנים של גזע אנושי התכנסו בשביל להפוך את הציוויליזציה לגוש ענק של פטפטת בלתי נגמרת ובלתי נלאית.