זה היה יכול להיות סיור מודרך של קבוצת תיירים: יום יפה של ראשית האביב עם שמש חמימה אך לא שורפת ורוח נעימה המייבשת את אגלי הזיעה שמבצבצים מדי פעם על המצח. מסביב הכל ירוק, פורח, יפה. אבל אפילו במבט חטוף אפשר לזהות שמשהו אינו כשורה: עצי ההדר בחזיתות הבתים כורעים תחת משקל הפרי, שמכופף מטה את ענפיהם. הדשא צומח בפראות, וכתמים שחורים נראים על אספלט הכביש בכל מקום שבו עמדה פעם מכונית. הקירות מחוררים, חלק מהבתים שרופים - לפעמים שכונות שלמות. מעבר לגדר נראית להקת כלבים, אך אפילו חובב כלבים מושבע כמוני נרתע כשהם חושפים שיניים.
"אם לכיתת הכוננות היה בבית נשק ארוך, ה-7.10 היה נראה אחרת" | מיוחד
לרגע הרגשתי קהלני: אחרי למעלה מ-40 שנה, חזרתי לתא הטנק | בן כספית
הרבה דברים נעצרו כאן לפני יותר מחמישה חודשים, אבל הטבע אינו עוצר אפילו לשנייה אחת: ציפורים מצייצות על ענפי העצים, כלניות מעטרות פרא את הגינות. פה ושם מפוזר ריהוט גן, מנגל, שרידי פרגולה, מעדר קטן, כדור משחק. אף שלא חייתי כאן מעולם, אני יכול לעצום עיניים ולדמיין המולת כדורגל על הדשא, מוזיקה בוקעת מרדיו, ריח של אפייה, רעש ממטרות, נביחת כלב, כל אותם סימני חיים שחסרים כל כך בינות לבתים של קיבוץ בארי.
לא גרתי כאן מעולם - ועדיין הנוף מוכר לי היטב. אני מניח שאין זה אלא מפני שהקיבוץ הזה זכה, שלא בטובתו, למאות שעות מסך בחודשים האחרונים. קצת כמו להגיע בפעם הראשונה לניו יורק, שאין בה רחוב שלא שימש אי־פעם כתפאורה לסרט או לסדרה. אלא שכאן הרפרנס הוא לסרט אימה, שעבור רבים עדיין לא תם, כמו שמזכירים השלטים שנתלו על הבתים - פה נרצח זה, שם ההיא, מכאן נחטפו אלה ואלה, עד שהלב אינו יכול עוד להכיל את שרואה העין.
קולו של המארח שלנו שקט אך צלול וברור. בתחילה השתוממתי על היכולת שלו לשחזר באוזנינו את רגעי חייהם האחרונים של חברים ומשפחות שהכיר מקרוב - יודע היכן זה נולד ובאיזו יחידה שירת, מאיזו ארץ עלתה ההיא ומה היה הגדול שבתחביביה, בני כמה היו הילדים שעליהם ניסו להגן בגופם, עד לנשימתם האחרונה. רק תוך כדי הסיור הבנתי שכך הוא מעבד את מה שאי אפשר לתפוס, את הזוועה שהשכל הישר דוחה על הסף. הסיפורים נשמעים מוכרים ממקומות ומזמנים אחרים שמהם הגענו לכאן כדי שלעולם לא עוד. והנה. די, אני לא יכול יותר.
הוא חבר שלי, אני מרשה לעצמי להגיד, כמי שממעט להשתמש בתואר הזה שהפך קצת שחוק בעידן שבו אנשים מכירים בקושי חמש דקות וכבר קוראים זה לזה “אחי". הכרנו דרך חברה משותפת. לי עלה איזה רעיון שקשור ליישובי הנגב המערבי שנפגעו - ולשמחתי הצלחתי לגייס אליו חברה מסחרית גדולה מהתחום. השלב הבא היה לערב אותו, כמי שמכיר היטב לא רק את קיבוצו אלא גם יישובים אחרים בסביבה - וכך אירע שפגישות עבודה הפכו מהר מאוד לשיחות על הבר, שתכפו ככל שחלפו השבועות. כבר מהפגישה השלישית למדנו לא רק לדבר ולצחוק ביחד, אלא גם לשתוק - או אז הבנתי שחרף הקילומטראז' הקצר אנחנו חברים.
בחזית חדר האוכל נגלה לעין מחזה מרהיב: מתוך חבית יין שנשרפה כליל, עלה וצמח פרח יחיד. אחרי כל המראות הקשים של זירת המוות, דווקא פרץ החיים הזה הוא שחורך לי את הלב ומטפס מעלה בגרון אל האף. מי אמר שאין פרפרים בגטו? נדמה לי שלא רק אני לא יכול לנשום יותר את האוויר שמסביב, אלא גם יתר חבריי לביקור, שמתכנסים עכשיו לשיחה קצרה. בקבוק וויסקי נשלף מאחד התיקים ואחריו עוד אחד, אף שהשעה היא רק עשר וחצי בבוקר.
בין הסובבים עמנו בשבילי הקיבוץ גם בני הסטודנט, אבל כשאנו חוזרים לתל אביב, הוא ממהר לשוב ללימודים, כך שאנו לא מספיקים לדבר.
“מעניין איך היה לו", אני תוהה באוזניה למחרת. “ואיך היה לך?", היא שואלת. “לא יודע", אני משיב. “כמו בתקופת הפילם: כל התמונות מאוחסנות אצלי בראש, אבל אני מעדיף שלא לפתח אותן". אני מחייך אליה ומשנה נושא, היא הרי תבין גם ללא מילים.
ומה אני בסך הכל: אורח לרגע שסייר כאן כשעתיים? מה יאמר מי שחווה את הזוועה, מי שהיה נצור במקום מסתור, שומע את קולות הירי מסביב, את הצעקות בערבית, את זעקות הפצועים, מנסה לגרש מחשבות על מי חי ומי מת, עד שיינצל.
איך חוזרים הביתה ממחוזות הכאב, איך מתחילים מחדש, איך משקמים את היחיד בתוך המשפחה ואת המשפחה בתוך הקהילה ואת הקהילה בתוך העם? תשובות אין לי כמובן, ספק אם יש למישהו - ורק דבר אחד ברור לי: מה שהיה הוא לא שיהיה, שינוי גדול מוכרח לבוא.