אילו היה בכוחן של מלחמות להשכיח את צרות היומיום - דיינו. אילו היו צרות היומיום מתפוגגות בזמן מלחמות - דיינו. אבל מלחמות הן תוספת אקסטרה שאף אחד לא הזמין. תוספת למה שהיה, למה שיש ולמה שעתיד לבוא. כל היום אני שומעת אסקפיזם, אסקפיזם, אסקפיזם. צריך אסקפיזם. "אסקפיסט", בעברית, על פי המילון, הוא "מי שמחוסר יכולת להתמודד עם המציאות". בפסיכולוגיה, אסקפיזם הוא "בריחה מן המציאות אל עולם הדמיון וההזיות". לא בהכרח עולם טוב יותר, אבל תמיד בריחה.
מהצד נראה שהעולים ארצה מקבלים הכול מהמוכן - אבל התמונה האמיתית שונה
כאשר סמל ריק מתוכן, הוא עלול להפוך לכלי משחית | כרמית ספיר ויץ
לא להביט בעיניים של משפחות החטופות והחטופים, הנרצחות והנרצחים - זה אסקפיזם. לא להביט בעיניים של פליטות ופליטים בארצנו בגלל הזנחה - זו בריחה. לא להישיר מבט אל מצב בתי החולים ומערכת הבריאות - זה אסקפיזם. לא לדבר על כמה יקר פה הכל כי עכשיו מלחמה - זו בריחה. בריחה, אבל חלקית, בדיוק כמו ההחלטה שהתקבלה במשמרת של שר הכלכלה המכהן, שלא לסמן מחירים על מוצרים ברשתות השיווק. הרי בסוף נגיע לקופה והחשבון יוגש.
משחר ימיה האנושות אימצה בחום את האסקפיזם. אחת הדוגמאות הממחישות זאת היא ריבוי נביאים במקרא, שלתיאור תפקידם צורף שם העצם "זעם". "נביאי זעם" הוא תואר מקטין למדי בעיניי. נניח שהיה מגיע לכאן אדם זר שלא יודע מה המשמעות שלו, יש סיכוי לא רע שהיה מדמיין אותם ככאלה שסובלים מטנטרומים, כלומר התקפי כעס בלי נשלטים: משתטחים על האדמה, חובטים באגרופיהם וזועקים. מולם, הנביאים החמודים שסיפרו כמה הכל נפלא. אלו הם נביאי השקר. בתווך, מיעוט נבואות נחמה.
אפשר להסתכל על הנביאים כעל חוזי עתידות, כרמז ליכולתם לצפות את מה שיקרה, כמובן בכפוף לרצון האל. תגידו: "ביג דיל. הם רואים את העם עושה בנג'י בלי חבל. מה כבר יכול להיות טוב?". התשובה: הם העזו להגיד את מה שהחנפנים לא העזו. שמואל, לדוגמה, הפציר בעם שלא להכתיר מלך שיהיה מעל החוק, בידיעה שימיט על העם חורבן. הוא כמובן צדק. מה שיפה הוא שהנביאים שימשו כיועצים למלכים גם לפני יציאה לקרבות וגם בימי שלום, אבל לא נרתעו מלומר את האמת. דוד המלך חטף מנתן הנביא כשהוביל את אוריה לשדה הקרב בגלל תשוקתו לבת שבע; אחיה השילוני ניבא פורענות לירבעם, וגם אליהו הנביא לא חשש מלנבא לאחאב על המוות הצפוי לו ועל קץ שושלתו. במקום להגיד כמה הם חתיכים ומוצלחים, הם אמרו את האמת.
אליהו, ירמיהו, יחזקאל ועוד עמדו בשער, התריעו והטיפו להתעשתות. הם דיברו על המצב החברתי, הכלכלי, האמוני - וספגו אש. מסכנים. הרבה יותר נוח להאמין במי שמספר דברים נעימים. סבתא שלי נהגה לומר: "מי שאוהב אותך ייתן לך סיבות לבכות. מי ששונא אותך ייתן לך סיבות לצחוק". היא התכוונה לומר שאוהב יטיח אמיתות, גם אם הן איומות.
את תפקידו של הנביא ירמיהו, שפעל בסוף תקופת הבית הראשון ולאחר החורבן, אפשר לתפוס כפולארי, כלומר ככזה שנע בין שני קצוות חדים: "לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס" ורק אחר כך "לבנות ולנטוע". הוא הבין היטב שהריקבון - הן הדתי והן המוסרי - של האומה לאורך הדורות הקודמים השחית אותה עד היסוד, ואין ברירה אלא לעצור את העסק, להרחיק ואז להשיב את האומה אל יסודות האמונה והמוסר.
המכנה המשותף של כל מי שכונו "נביאי זעם", אם לא פספסתי, הוא האכפתיות, החרדה לשלום העם והראייה לטווח רחוק. הם קראו לעם לצאת מהשאננות ולהפעיל את מנגנון הביקורת הפנימי והחיצוני. לא פחות קריטי: לא לתת להובילו בכחש. אני חושבת שהדבר מזכיר את מה שקורה היום. מכל שכבות הציבור יש מי שמתריעים במטרה לשמור על שלמות העם, הפיזית והנפשית. במקרים רבים הם ניצבים מול אלו שמתעקשים לספר בניגוד לכל הראיות שבעצם אנחנו חיים בגן עדן. אם אכן יש פה גן עדן, הם אומרים, הוא גן עדן של שוטים. באחת הם מוצאים את עצמם מוצגים כאויבי העם.
זה מזכיר לי ספר ילדים מתוק מאוד, שכתב ואייר קרוקט ג'ונסון. "אהרן והעיפרון הסגול". בקצרה: אהרן מטייל לאור הירח עם העיפרון הסגול המיוחד שלו, שיכול לברוא עולם ולשנות את המציאות סביב. אין שביל להליכה? אהרן מצייר אחד. כשהוא רעב, הוא מצייר עץ וממלא אותו בתפוחים. אחר כך הוא מצייר גלי אוקיינוס וסירת מפרש. "למזלו, היו לו שכל והיה לו עיפרון סגול. הוא עשה כדור פורח ונאחז בו".
למען הסר ספק, כיהודייה וישראלית גאה שאין לה שום מקום אחר בעולם, הייתי שמחה מאוד להקדיש את טורי השבועי לשפע ולטוב שמועתרים על ראשינו כאן. הייתי רוצה לכתוב שמצב המדינה פנטסטי, שהכלכלה איתנה, שההנהגה שלנו דואגת לשלומנו ושחברתית מעולם לא היינו מלוכדים וטובים יותר זה אל זה, אבל אני חוששת שאז כבר הייתי צריכה להיבחן לא במדד האושר העולמי אלא במדד בוחן המציאות העולמי.
להנהגה שלנו בשנת 2024, שלא ממהרת לקחת אחריות על העינוי שנכפה עלינו כעם, יש עיפרון קסם סגול. היא כותבת מה שמתחשק לה ונותנת לנו לצחוק. נו, קצת אסקפיזם. הכדור הפורח הוא עסק אחר. אין כדור מספיק גדול שאפשר להיאחז בו או שיוכל לאכלס את בנות ובני עמי המבוזים, שנאלצו לעזוב את בתיהם בגלל שורת מחדלים. אין כדור מספיק פלאי שיוכל להשיב את ההולכים, או שיוכל להכיל את הדברים הנוקבים שייכתבו על האומה הפצועה והשסועה שהפכנו להיות כפי שחזו הנביאים.
לא הוסמכתי לנבואה ולא לענייני זעם, אבל אני כן אזרחית במדינה הזאת, שמסתכלת על מה שקורה ומיום ליום גוברים אצלה הזעזוע והכאב. סליחה שאיני אסקפיסטית. איפה בכל זאת הנחמה? בנשים ובאנשים הטובים שיש פה. קולם עוד יישמע.