יותר ויותר סמלים משותפים שנדמה היה שהתבדרו ברוח, מוצאים בזמן האחרון מקום של כבוד בלב התודעה: ההמנון, הדגל, מגן דוד ומדורת השבט. מעצבות ומעצבי אופנה גילו מחדש את חנו של מגן דוד, ואפשר למצוא אותו בקולקציות רעננות של תכשיטים ובגדים.
"נסיגה טקטית": דיווח - חיזבאללה התרחק מהגבול עם ישראל
המחבלים נכנעים בעיצומו של הקרב ומעידים: מפקדים חוסלו במנהרות | תיעוד
אפילו באלי אקספרס הסיני אפשר למצוא אותו תחת ההגדרה “יהדות מגן דוד גברים סיכת קלאסי פנטגרם נירוסטה דתי קמע אמונה תכשיטי חתונה שושבין מתנה". מקעקעים מספרים לי שהוא הפך ללהיט אצלם בשנה האחרונה ובפרט מאז פרוץ המלחמה.
את “התקווה" אפשר לשמוע גם בסוף מופעים, ודגל ישראל מתנוסס במרפסות הבתים לא רק בערב יום העצמאות. אותי זה מרגש מהמון סיבות. בין היתר, בגלל מפגש שמהדהד אצלי עם אדם מרשים שכבר אינו בין החיים. שלום אבן זהב, מייסד תנועת “התקווה - להגברת מודעות הציבור להכיר ולכבד את המנוננו הלאומי".
הגעתי אל ביתו בשיכון הצנחנים ברמת גן לפני כ־12 שנה לאחר שסיפרו לי על חבורת בני 80 ומעלה שנהגה להתכנס בביתו פעם בשבוע. הם מימנו הקלטה של ההמנון והפיצו דיסקים עם העצומה הבאה: “אנו מצהירים שהדגל והמנון ‘התקווה' יקרים לנו וחשובים לנו ולחוסן הלאומי ולאיחוד הלבבות.
אנו מבקשים ודורשים משר החינוך וכל המוסדות לפעול נמרצות להגברת המודעות של השמעת ‘התקווה' בבתי הספר ובכל התכנסות של קהל יהודי בארץ ובחו"ל". כשנפגשנו, העצומה הגיעה לכ־6,000 בתי אב שחתמו. בלי אינטרנט, בלי דואר אלקטרוני, מודפסת במכונת כתיבה.
החבורה, בהובלתו של אבן זהב, אז בן 87, האמינה ש"התקווה" היא הדבק היחידי שמאחד בין חילונים לדתיים, אשכנזים וספרדים, ימניים ושמאלנים, ונמנעה מכל גוון פוליטי.
“תסתכלי על הדתיים. יש המון זרמים, אבל כולם מתפללים את אותה תפילת שמונה עשרה", אמר לי אבן זהב המנוח. מה שעורר אותו לעשייה היה היעדרה של “התקווה" מטקס ציון יום הולדתו ה־150 של הרצל וממופע חגיגי לציון יום הולדתו של הנשיא שמעון פרס ז"ל, שהיה בן אותו שנתון של אבן זהב.
“סמל המביע את רחשי לבו של הציבור, הריהו מקפל בתוכו את העולם המיוחד של ציבור זה", כתב גרשם שלום ב"מגן דוד", מסה שראתה אור לראשונה ב"לוח הארץ תש"ט". “כל חפץ שבעולם זה יוכל לשמש סמל, ובלבד שיהא בו מן ה'מטען' הנפשי, מן הכוח האינטואיטיבי הממלא את אותו עולם במשמעות, מקנה לו פנים וחושף את סודו. מסקנה חשובה בתורת הסמלים: סמל מן ההכרח שיהא מובן ויהיה צורך בחקירה ודרישה כדי לעמוד על משמעותו".
באותה מידה, אני מודעת גם לחסרונות הפוטנציאליים של סמלים. כשסמל ריק מתוכן, הוא יכול בקלות להפוך לכלי משחית. מה ערכה של פעולת הנפת דגל מדינה בלי להבין שהיא מחייבת נטילת חלק בחובות של המדינה כפי שהיא עצמה הגדירה אותם? מה המשמעות של ענידת מגן דוד או קעקועו על הגוף, ואז, עם אותו תכשיט, לירוק בהפגנה על בני אותו עם ולכנותם “נאצים" רק כי דעותיהם שונות?
והנה הגענו לסמל הרביעי, מדורת השבט והשירה סביבה. תחת כל עץ רענן מתכנסת לה חבורה של שרות ושרים. "שרים למען החטופים", "רוקדים למען החיילים". אני שומעת את זה ומתפוצצת.
הלו, למען מי באמת אתם שרים ורוקדים? הצורך האנושי הבסיסי בחיוך ובהסטת המבט ברור, כי כמה אפשר לראות את המוות? מי בכלל יכולה לתפוס את המשמעות של יותר מ־1,100 נרצחות ונרצחים בפחות מיממה? מה זה בכלל אומר, באמת אומר, 129 חטופות וחטופים בעזה, שבויים בלב הגיהינום? מה זה פליטות ועקירה של מאות אלפים בארץ מולדתם?
אני גרה ליד הר הרצל. מבעית עד כמה שהצלילים של מטחי הכבוד לחיילים שנקברים פה יום אחר יום, שעה אחר שעה, נמהלים בצלילי הצפירות של נהגים קצרי רוח. כל חיילת וחייל הם עולם שלם שנחרב וסביבו עוד עולמות שלמים שנחרבו, ואנחנו פה שרים ויוצאים לחגוג? לחגוג מה?
ועד ראשי האוניברסיטאות התעקש לפתוח השבוע את שנת הלימודים בזמן שחיילי המילואים נמקים בשירות, כורעים תחת עול כלכלי ומסכנים את חייהם. הבתים של חלקם מתפוררים.
מגרשי הכדורגל הכדורסל חזרו לפעילות, ואני שומעת שרשויות מקומיות שנתקעו עם כסף מתקציב 2023 ורוצות להיפטר ממנו, מדרבנות מוסדות תרבות לערוך מסיבות לסוף השנה. לא חלילה חושבות על איזו תקנה שתעביר את הכסף לצרכים של ממש עכשיו או בתקציב השנה הבאה או למען משפחות החטופים או המילואימניקים.
ואם כבר רשויות מקומיות: אלמלא הבג"ץ שהגישה תנועת האיחוד הירושלמי בראשותו של עו"ד יוסי חביליו והביא לדחיית הבחירות, הן היו מתקיימות בעת מלחמה, כי ממשלת ישראל באמת סברה שהמשרתים והמשרתות במילואים אינם קול שראוי שיישמע בקלפיות.
למדורת השבט ולישיבה מסביב למדורה יש גלגולים חדשים, פוטוגניים יותר ופחות. השבוע התגלגל אליי סרטון של הדלקת נרות שבת בכיכר החטופים. אחת המשתתפות מניפה ידיים ומצולמת כשהיא אומרת לאחת הבאות, אולי בת למשפחה של שבוי או שבויה: “אל תבכי, מתוקה. אל תבכי". ר"ל: פה שרים בפאתוס שמצטלם היטב “לו יאי, לו יאי". לא לבכות. לא לבכות.
חגיגות, זה הזמן לחזל"ש, הם אומרים, ואני רוצה לשאול על מה בדיוק החגיגה, ומתוקף איזה מנדט בכלל אנחנו מרשים לעצמנו לחזור לשגרה? מה השיגעון הזה, לצאת לחגוג בעת מלחמה, ועוד להעז לספר שזה למען מישהו פרט למען עצמנו?
זה מזכיר לי את הבדיחה על הילד שמגיע הביתה עם תעודה שכולה שליליים וציון מצוין בזמרה. אבא שלו מסתכל על התעודה ומוריד לו סטירה. הילד שואל: “אבל למה, אבא?", והאבא עונה: “עם תעודה כזאת אתה עוד מעז לשיר?". לא תמיד חובה לשיר בציבור. אפשר גם באמבטיה. חוץ מזה יש דבר כזה, שגרת מלחמה שמפנימה שעכשיו הזמן להיות באמת עם ולהפגין סולידריות. לא חסרות אלטרנטיבות מועילות יותר לעם שנאבק על קיומו. כן, עדיין.