אחת הסדרות המדוברות של הרגע היא “יום אחד" של נטפליקס. סיפור על מערכת יחסים בין בחור ובחורה שנפגשים באוניברסיטה בקיץ 1988, ומאז - הסדרה חוזרת אליהם מדי שנה באותו תאריך שבו הכירו, לאורך 20 שנה. ואחד הדיונים הערים ביותר בנוגע לסדרה, שנדמה שכו־לם כבר ראו, עוסק בפערי הנראות בין הגיבור והגיבורה. בעוד הוא חתיך בלונדיני טיפוסי, שנראה כמו דוגמן־על, היא - ובכן - פחות.
"יום אחד" בנטפליקס: טלנובלה, שנמתחת כמו מסטיק, אך לא רעה בכלל
על טעם ועל ריח אין להתווכח, ועדיין מספיק לציין שבגרסה הקולנועית של הסיפור, שעלתה ב־2011, את הגיבורה גילמה אן האתוויי. כוכבת הוליוודית מהזן ההורס. למעשה, בספר “יום אחד", שהוא הבסיס לסרט ולסדרה, ההבדלים בין הגיבורים היו בעיקר סוציו־אקונומיים. הוא היה ילד שמנת לונדוני, היא הגיעה ממעמד הפועלים בצפון אנגליה. סוג של פריפריה, אם תרצו. אבל בגרסת 2024, כאמור, יש ביניהם פער חיצוני ברור, שעוד מאפיין מובהק שלו הוא המוצא של הגיבורה, שאותה מגלמת אמביקה מוד. שחקנית מצוינת ובת למהגרים מהודו. זהירות, אזהרת פוליטיקלי קורקט! שרק מתחזקת כתוצאה מהעובדה שמוצאה של הגיבורה הוא בכלל לא אישיו בסדרה. כלומר, אנחנו כצופים צריכים להאמין שהשוני הזה הוא טבעי, כביטוי לחברה מכילה שהטמיעה בהצלחה את כל מגזריה השונים. אה, היא הודית? בכלל לא שמתי לב. כולנו הרי רקמה אנושית אחת.
הליהוק הזה מצטרף לגל של ליהוקים טלויזיוניים מהשנים האחרונות, שמנסה לשדר ליברליות והכלה. כך למשל, הסיפור של “נאמנות גבוהה", במקור ספר נהדר של ניק הורנבי שעסק בגבר בן שלושים ומשהו שחוקר את מערכות היחסים הקודמות שלו, עובד בתחילה לסרט קולנוע נהדר לא פחות, בכיכובו של ג'ון קיוזאק (עוכר ישראל). אבל לפני כמה שנים, כשהפך לסדרת טלוויזיה, הגיבור הוחלף בגיבורה, ועוד אפרו־אמריקאית, ועוד כזו שניהלה מערכות יחסים גם עם נשים. באופן מפתיע, היא לא הייתה מוסלמית. אולי בעונות הבאות.
ועוד לא הגענו אפילו למה שקרה ל"חינוך מיני", עוד סדרת להיט של נטפליקס, שמראש נתנה ביטוי נועז יחסית, וחינני להפליא, לדמויות הומוסקסואליות ולתמהיל אתני מגוון. אבל בעונתה הרביעית והאחרונה היא הפכה כמעט לפארודיה, בגלל ליהוק של דמויות חדשות שנראו כמו ניסיון לסמן וי על כל רכיב של פוליטיקת הזהויות. למעשה, נדמה היה שהגיבור הראשי של הסדרה נותר הסטרייט הלבן היחיד בבית הספר.
למרות הציניות שלי, אני מודע לחלוטין לחשיבותו של ליהוק מגוון. בטח בעידן הנוכחי, שבו סדרות טלוויזיה הן מנוע קריטי בעיצוב דעת קהל. ולכן ההצגה של דמויות שמייצגות מגזרים חלשים יותר, כאלה שעדיין סובלים מרדיפות ומדעות קדומות, בתפקידים ראשיים - היא חיובית מאוד בבסיסה. מיד אגב קופץ לי לראש הליהוק האמיץ של מכרם ח'ורי הערבי לתפקיד מישל עזרא ספרא (ובניו). אבל בדומה לכל מה שקרה עם הפוליטיקלי קורקט, מגיע הרגע שבו הכוונות הטובות הופכות למגוחכות, וחמור מכך - מקעקעות את היכולת לומר את האמת הפשוטה. למשל, שפחות סביר שבחור יפה תואר ינהל מערכת יחסים מתמשכת עם בחורה רגילה למראה. ואם זה כבר קורה, הפער הזה יוצג כמובן מאליו ולא ידברו עליו. אגב, בסרט הישראלי החינני “החבר השמן שלי" קורה ההפך המוחלט. הסרט עוסק ברומן בין בחורה נאה לבחור שמן, והשוני החיצוני ביניהם עומד בבסיס הסיפור. באופן אירוני, ולגמרי לא מפתיע, כשנטפליקס רכשו את זכויות ההקרנה של הסרט הם שינו את שמו ל"אליק וג'ימי". שמות הגיבורים. שהמילה “שמן" לא תחלל חלילה את המסך.
כל זה לא מהווה רק דיון תרבותי תיאורטי, אלא מתקשר ישירות לדימוי של ישראל בעולם. הרצון, המבורך במקורו, של גורמים במערב להזדהות עם מיעוטים הסובלים ממצוקה, חצה כבר מזמן את גבולות ההיגיון. והתפתח לכדי מציאות אלטרנטיבית ומעוותת שגורמת להם להריע לארגונים כמו חמאס, המייצגים את ההפך המוחלט מהערכים של עצמם. אני מצפה כבר לקומדיה הרומנטית החדשה, “נוח'בה": פעילת סביבה נורווגית מתאהבת במחבל עזתי.
על הסכין
- גם התגובות על דוח ועדת החקירה לאסון מירון, וגם שערוריית פרס ישראל, מוכיחות שהממלכתיות אכן מתה. ולכן גם ועדת חקירה לאירועי 7 באוקטובר תהפוך - בידי כל הצדדים - לעניין פוליטי. מי שמצפה לאיזשהו פסק דין חלוט, שיברר סוף־סוף את האמת, לעולם לא יקבל כזה. ההכרעה היחידה שתהיה, תתבצע בקלפי.
- העונה השלישית והאחרונה של “הביצה" (נטפליקס) שומרת על האיכות הגבוהה של קודמותיה. זו סדרת מתח פולנית, שעלילתה מתרחשת באזור שורץ ביצות וסודות מהעבר הפולני, שמתגלים ומחוללים סערות. עלילת העונה הראשונה התרחשה באמצע שנות ה־80, השנייה ב־1997 והנוכחית בשנת 2000, כשהדמויות המרכזיות מופיעות בכולן.
- כתבתי עליה בעבר, ואני ממליץ שוב לפני ששידורה מסתיים: הסדרה האנגלית “אבא מרגל" (סלקום טי־וי), שחמקה מכל זרקור, היא הברקה. הומור בריטי אבסורדי, שלא לוקח את עצמו ברצינות ולא פעם ממש מענג. הגיבור הוא שלומיאל גרוש, שבנו היחיד מזלזל בו ושמתקבל בטעות לשירות החשאי הבריטי. הישג מרהיב שאסור לו לספר עליו.