נדרשות בגרות והבשלה כדי לעשות לבד, בפרהסיה, פעולות שנחשבות זוגיות. למשל, לשבת במסעדה בלילה, לצפות בסרט בערב או לשבת על הבר. בלי לגלול בטלפון כל הזמן, או גרוע מכך, לעשות את עצמי מדברת בטלפון. 

יצאתי לחדש דרכון ונזכרתי: אנחנו חיים במדינה מערבית - בעולם שלישי
מה עושה אישה לבדה על ספה בחלל מטופח באמצע רחוב הירקון? | טליה לוין

בפריז אפשר לעשות זאת בטבעיות. על הבר יש מספר אי־זוגי של כיסאות, כדי לאפשר ליחידים ויחידות לשבת בלי שיהיה כיסא מיותר, ובלי שיבקשו ממך לזוז, ובתורים מקודמות נשים שעומדות לבד. זה קרה לי, וזה מדהים. בארץ, אם יש מקום שבו אני צריכה להרגיש נוח לשבת לבד זה בתל אביב, אבל בנושא הזה העיר משתרכת מאחור. ואם תל אביב עוד לא לגמרי שם, מה יגידו אזובי הקיר בערים אחרות? 

לפי ספר הכללים המטופש שלי - בדגש על המילה “מטופש" - אפשר לשבת לבד בצהריים, אבל בערב זה מוזר. בבר אפשר לשבת לבד, כשמי שעומדת מאחורי הבר היא אישה, ולצפות לבד בסרט בצהריים זה נורמלי אבל בערב לא. אם תשאלו אנשים, הם יגידו שכל הדברים שמניתי כאן לא אמורים להיות מוזרים. אבל אם ככה, למה לא רואים נשים עושות זאת?
 
בתקופות שאני לא בזוגיות, אני לפעמים שוכחת את הסטטוס שלי. אולי כי תמיד מדברים אליי בלשון רבים גם כשאני עומדת לבד. תמיד שואלים ״כמה זמן אתם גרים פה?״, כשרואים אותי לבד במדרגות, או ״הספקתם לצאת מהדירה אחרי שפגע בה טיל?". ״כן, הספקתי״, אני עונה. אבל הם לא תמיד מבינים את התיקון ושואלים, ״אתם בסדר?". ״כן", אני משיבה. “אני בסדר״. “ובעלך?״.
נשבעת.

כשעשרה אנשי ביטחון נכנסו לדירת הבקושי 40 מ"ר שלי באותו בוקר של 7 באוקטובר, הם מיד שאלו איפה כולם. “אין כולם", עניתי, בחצי התנצלות, “זו רק אני כאן". לא שיש על מה להתנצל ב־2024. ואז מיד הוספתי שאת הבלגן לא אני עשיתי. ניסיתי מיד להצחיק, כי איכשהו גם בתוך ההלם הזה עדיין הרגשתי לא נעים מזה שהם אולי חושבים שזה בטח לא נעים.

אנחנו חייבות להפסיק לעשות את זה.

השבוע, לצד ניסיונות ההתנעה החברתית מחדש, החלטתי שאני מתחילה לשבור את קליפת הביצה שעטיתי על עצמי בחודשים האחרונים. לא כי החיים באמת חזרו למסלולם, אלא יותר כמו לחשב מסלול מחדש במסגרת המצב הנתון. לנסות לדייק אותו הפעם, עד כמה שאפשר בהתאם לנסיבות החיצוניות. 

אז הלכתי לסרט. לבד. הצגה יומית אומנם (לאט־לאט עם היציאה מאזור הנוחות). האולם היה כמעט ריק. מדהים עד כמה אין פה תרבות של יומיות, ואין פה תרבות של לבד. אולי כי יש פה קודם כל תרבות של שעבוד לעבודה ומוסכמות חברתיות שגם לנועזות בינינו קשה להשתחרר מהן. 

זה היה סרט צרפתי שלפי הכרזה שלו אמור להיות הדבר הכי אסקפיסטי להניח עליו את הראש. שעתיים בריחה לפני החזרה לעבודה. שעתיים בלי לרפרש את העדכונים בטלגרם.
 
״כרטיס אחד?״, שאלה הקופאית. “כן", עניתי, וניסיתי לחפש סימנים בפניה לכך שהיא חושבת שזה מוזר. אני חייבת להפסיק גם עם זה. כולנו. לאף אחד לא באמת אכפת.

בשורה החמישית ראיתי עוד ראש מבצבץ של מישהי שיושבת לבד, ואז נשמתי לרווחה, אני אומנם לבד אבל לא לבד. 

עשר דקות אחרי שהתחיל הסרט, ואני מבינה שפריז המודרנית בסרטים היא כבר לא פריז של נשיקות רומנטיות עם מגדל אייפל ברקע. היא לא רומנים סוערים ולא אהבה על קרואסון. האסקפיזם של הקולנוע הצרפתי של לפני 30 שנה חלף מהעולם. אייפל במציאות מלא בכייסים ומרצ׳נדייז במחיר מופקע, והקולנוע המודרני כמו מראה מלוכלכת זורק לך בפרצוף את כל מה שרצית לברוח ממנו: אסלאם, אבטלה של מהגרים, אלימות. אפילו לסרט צרפתי כבר אי אפשר ללכת כדי להתנתק בימים אלה. אני לא רוצה לראות את צרפת האמיתית. אני פה כדי לראות את פריז ולברוח. 

לבד או ביחד, פריז הרומנטית היא זו שעושים במשך שבוע וחוזרים. כמו בכל מקום בעולם, כשאת נמצאת בו יותר מדי, את מתחילה לראות את מצבורי האבק. כמו מישהו שאת אוהבת וככל שאתם יותר ביחד מתגלים גם צדדים קצת פחות נעימים שלו.

ובכל זאת, יש שם משהו שאין פה. זה מתחיל במרחב אישי וממשיך בין היתר בהכלה של צורות חיים שונות, בין שהן באות בצמד ובין שבאות לבד. וכמו שמוצאים אהבה אמיתית לאדם או לעיר שנכנסה לחייך באמצע החיים, גם כשהיא מפוצצת בצמיגים בוערים ובעיות גרועות לא פחות משלנו (אוקיי, קצת פחות), אני רוצה לחזור ולהיות איתה שוב ושוב. גם לבד, אבל אולי בעצם דווקא ביחד.