שבע וחצי בבוקר, בניין שאי אפשר לנחש איפה הכניסה שלו, וחמישה אנשים שעומדים מסביב לסרט אבטחה, אבל בגוש. ככה זה בישראל, אין תורים - יש גושים. גם כשמזמינים תור מראש, תמיד יהיה מישהו שינסה להשתמש בטקטיקת מעקף כדי להיות ראשון. הפעם זו הייתי אני. האמת היא שהגעתי ראשונה, שעה לפני זמן פתיחת הדלתות.
צ'אנס אחרון: ישראל מתבקשת להתאפס על עצמה | טליה לוין
בעקבות המלחמה: רפורמת הרכשת דרכונים מהבית אושרה בקריאה ראשונה
אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי, שאם הזמנתי תור למשרד הפנים ב־8:40 אכנס בזמן. חשבתי שאם אחייך חיוך ממש גדול למאבטח בכניסה, הוא יעביר אותי מהר וזה יעזור במשהו. נכון, חייכתי והוא העביר. ובכל זאת, חיכיתי חצי שעה נוספת. ככה זה כשמחכים יותר משמונה חודשים לתור פנוי בסניף קרוב לבית לחידוש דרכון. עטים עליו, לא משנה באיזה יום ובאיזו שעה הוא. השגת תור לחידוש דרכון הפכה להיות משימה בלתי אפשרית עוד לפני המלחמה, כך שהזזתי את כל התוכניות שהיו לי רק כדי להגיע במועד שנקבע.
בשעת ההמתנה בחוץ, במזג אוויר שאינו סגור על עצמו, התקבצו עשרות אנשים. במבט אחד זה היה ברור שמדובר במיקרוקוסמוס של ישראל. כמה עובדים זרים, עולים חדשים, זה שהגיע עם הבת שלו מהנגב רק כי מצא תור פנוי בתל אביב והיא ממש ציפתה לתעודת הזהות הראשונה, מישהי שביקשה להאריך אשרה, סטודנט אמריקאי ששאל אותי בעברית במבטא כבד ״איך זה הולך פה, יש לכולם תור?״, אחרי שלא הבין למה כולם נדחפים כדי להיות ראשונים בכניסה.
עוד היו שם אישה חרדית, מישהו שנראה הייטקיסט רק לפי הז׳קט והסבא החמוד הזה שנראה שנמצא בכל תור. אין תור בלי סבא חמוד שעומד עם שקית קופת חולים מלאה שתכף נקרעת ונאנח. היה גם הגבר שתמיד מדבר עם כולם. הוא תוהה איך זה שאף פעם אין תורים במשרד הפנים, ומתעניין כמה זמן ייקח לנו לסיים, כי הוא שמע מחבר שחיכה ארבע שעות עד שנכנס, אף על פי שהיה לו תור מוזמן.
הוא תפס אותי לשיחה הזו כמובן. בדרך כלל זרים פונים אליי, אולי כי אני תמיד מישירה מבט. אנשים מעניינים אותי, ואז כשהם פונים אליי לא נעים לי להתעלם ואני עונה. אחר כך הצטרף עוד אדם לשיחה, שתכלס העבירה לי את הזמן. ראיתי שהוא מסתכל עלינו מהצד ומהנהן. משעמם לו, חשבתי, אז הסתכלתי עליו וסימנתי לו להצטרף למיני־פרלמנט שקם בעיר אפורה, על פיסת מדרכה מחוץ לבניין ישן של משרד הפנים.
כך מצאנו את עצמנו, שלושה אנשים שמעולם לא היו נפגשים בדרך אחרת, מדברים על פוליטיקה, על יוקר המחיה ועל שר הפנים שלא עושה כלום עם הגנבים של התורים.
היה לנו דבר אחד במשותף: כולנו אזרחים שכורעים תחת נטל הבירוקרטיה, במדינה המערבית הכי עולם שלישי שיש. ואנחנו במצוקה. לא נעים לנו. וכשלא נעים לנו, אנחנו מדברים זה עם זה. למי יש עוד כוח לריב.
תודה לאל נכנסנו. אבן נגולה מהלב. המסע לדרכון המיוחל מתקדם. באופן מפתיע, כל אחד ואחת מהעובדים היו לבביים להפליא. חוץ מהרגעים שבהם הם חטאו בפרופיילינג (אפליה סטטיסטית). “לא תקבלו שירות פה, תשלחו מייל״, אמרה אחת העובדות לכל מי שנראה לא ישראלי, עד שהנער הפיליפיני שמדבר עברית הסתכל עליי ואמר: “היא לא מקשיבה, אני לא פה לאשרה". רק אז היא הקשיבה, ואז התנצלה. לפי המבטא, גם היא עלתה לפני אי אלו שנים ממדינה זרה. אבל איזו סבלנות יש לה לאישה הזו, לעמוד בפני כל כך הרבה אנשים בכל יום, לענות לכל כך הרבה שאלות וגם להודות בטעות.
בזמן ההמתנה למספר שיופיע על המסך, הבטנו בשלט ״ביחד ננצח״. ביחד 20 אנשים שחיכו בתור ובינתיים הפכו ל־50. לא כולם נולדו פה, לא כולם מדברים את השפה, לא כולם יקבלו שירות היום כי לא לכולם יש אישורים בתוקף. ״לא עונים לנו במייל״, הם מנסים להסביר ומאבדים סבלנות. אף אחד לא ינצח פה.
הסבא החמוד עם השקיות מתקשה עם המכונה. מישהי קמה לעזור, אבל מסתבר שאין לו תור מוזמן. ״מצטער, אדוני״, אומר לו אחד העובדים. ״זה החוק, אני לא יכול לעשות כלום״. בסוף נכנסתי, נתתי שתי טביעות אצבע, ואז נפל המחשב. ״ישן פה״, מתנצלת הפקידה, ועושה ריסטרט. כדי להפיג את המבוכה אני כאילו מראיינת אותה, איך זה לעבוד במשרד הפנים. תוהה אם היא בעצמה צריכה לחכות כל כך הרבה זמן כשהיא מחדשת דרכון ואיך במדינת הסטארט־אפ שלנו, באחד המשרדים הכי חשובים, לא מצליחים להשתלט על תוכנות מחשב ועל האקרים שגונבים תורים.
אבל הם לפחות נחמדים, חשבתי לעצמי ונזכרתי שבמצב הנוכחי של ישראל צריך להתרגל להסתפק במועט, אם לפחות יש בו קצת טוב.
ועכשיו כל מה שמעניין אותי הוא שהדרכון יגיע מהר, ושיהיה לי שקט לפחות לעשור הקרוב.