"יש לי אישה שאוהבת אותי, היא רק שלי. היא מכירה אותי מהתחלה, שלי שלה", כתבו לפני המון שנים אריק איינשטיין המנוח ושלום חנוך, ייבדל לחיים ארוכים, שחיבר גם את הלחן. “חיים ארוכים" הוא אולי צמד מילים לא רע לפתוח בו את חגיגות יום ההולדת ה־95 של אמי. תכף נגיע אל כלת השמחה, אבל קודם כל קצת על תוחלת החיים הגואה.

בעיני הילד שהייתי (ואולי גם הלכה למעשה), היו חיי המבוגרים כעין מסע עם תחנות מאוד ברורות: אתה נולד, לומד, עובד, מתחתן, מוליד ילדים, קונה דירה, גומר לשלם עליה את המשכנתה מעט לפני גיל פרישה, מבלה מעט לאחריה עם הנכדים - ומת. לפעמים אני תוהה אם השקפת העולם שלי כילד לא הייתה פירוש פשטני מדי של החיים, או שמא כך הם היו אז: פשוטים יותר, ברורים יותר, מחויבים יותר לציווי הביולוגי. לחיות, להתחזק, ללמוד, להתפרנס ולהביא ילדים לעולם. ואם אכן כך הוא הדבר, האם היו אלה חיים קשים, או שאולי להפך: אנשים היו מאושרים ושמחים יותר בחלקם דווקא במסע שבו כל שלב היה מוגדר וברור?

נמשיך אל חגיגות יום ההולדת של אמא בניסיון לבחון את השאלה הזאת על ידי ניפוי כמעט מחצית האוכלוסייה והפניית המבט אל המין הנשי. לנשים הייתה פחות זכות בחירה (ולא רק במובנה כזכות הצבעה), על כך אין חולק. צא ולמד עד כמה הניע הפמיניזם את העלילה קדימה! הן די להיזכר בכך שעד לפני שנים לא רבות נתפסו נשים כרכוש שעובר מרשות אביהן לרשות בעליהן, מודרות מהשכלה וממקצוע, נעדרות חירות לא רק לממש את המיניות שלהן, אלא אפילו לבטא אותה.

ועדיין, האם אישה ליברלית בת זמננו היא מאושרת יותר משהיא משוחררת מכבלי המוסכמות החברתיות של אותה חברה פטריארכלית שהתקיימה עד לאחרונה (ועודה מתקיימת במגזרים השמרניים יותר של החברה)? אני לא שואל את זה כדי לרמוז שיש להחזיר, חלילה, את הגלגל לאחור. להפך, אני שותף מלא במאבק למען חברה שוויונית מבחינה מגדרית. ובכל זאת, אם נתמקד לרגע בשאלת האושר - והרי הדור שלי (בהכללה) הוא זה שהעמיד את אושרו האישי במרכז קיומו: האם חיים עם יותר אפשרויות בחירה הם בהכרח גם מאושרים יותר?

הייתי מתעכב עוד על השאלה המרתקת הזאת, אבל אני חייב לרוץ ולקנות זר פרחים לאמא, ואחר כך למהר אל שוק לוינסקי כדי לרכוש את כל מה שכונה בדור שלה “דליקטסים", לטובת הפיקניק השנתי המסורתי שאנו עורכים לכבוד הוריי פעם בשנה - אירוע משפחתי שמאחד את יום השנה לפטירת אבי עם יום הולדתה.

במשפחתה של אמי מאריכים ימים. מתוך עשרה אחים ואחיות רק שתיים ביצעו “אקזיט" טבעי לפני גיל 90. אני מנחש שזה בעיקר בגלל עירוב גנטי לא אופייני לאותם ימים, בין סבתי, מלכה לבית רכטמן (משפחה שהגיעה לארץ ישראל מפולין במאה ה־19, עוד לפני הביל"ויים והעלייה הראשונה) לסבי, אברהם אביכזיר (אביעזר), בן למשפחה יהודית שהגיעה אפילו קודם לכן ממרוקו לצפת.

מכל מקום, היא, שנולדה במושבה רחובות בשנת 1929, ראתה במו עיניה חלק לא מבוטל מההיסטוריה הציונית: מהמרד הערבי ודרך מלחמות ישראל, בהן שכלה את אחיה (סגן יוסי אביעזר) וגידלה שלושה לוחמים, שאני הקטן שבהם (ולא רק בגיל) - ורק את המלחמה האחרונה היא מסרבת להפנים, אף שהיא צופה בכל ערב בחדשות. עד כדי כך היא מגרשת את המציאות הביטחונית מהכרתה, עד שכאשר ביקרה אותה בת הזקונים שלי, שהגיעה היישר מגבול עזה לבושה במדים האפורים של חיל האוויר, היא שאלה אותה אם אלה מדי צופים...

מפתה אותי לחשוב שאולי זה משום שאף על פי שבני דורה רשמו פרק מפואר בהקמת מדינת ישראל ובהגנה עליה, הם לא הצליחו להוריש לנכדיהם חיים של שלום במקום הזה. למען הסר ספק, אבהיר שמדובר בהרהור שלי ולא בדברים ברורים ששמעתי מפיה. אמא מקפידה להזכיר לנו (בכל זאת, חצי פולנייה) שבגיל הזה כל יום הולדת עלול להיות גם האחרון, ולפיכך עליי לברור את האיחולים בקפידה יתרה. לכן אני מברך אותה שתאריך ימים ככל שהיא מסוגלת ליהנות מחייה ולשמוח עם נכדיה וניניה, שפוקדים את ביתה בהמוניהם.

שתחיה בבריאות טובה כל עוד היא מסוגלת להתפעל מזר הפרחים שקיבלה ליום הולדתה, או כמו שאמרה כממתיקת סוד לבני, הצעיר ממנה ב־70 שנים בדיוק: “פרח הוא דבר קטן, אבל יכול לגרום לשמחה גדולה". לכן במקום “מאה כעשרים" וכל אותן קלישאות, אאחל לה - ובעצם לכל אחד בכל גיל, רק זאת: שנאריך כולנו ימים כל עוד דברים קטנים מסוגלים לגרום לנו שמחה גדולה.

בלי זה הרי אין טעם לחיים - ולא משנה בן כמה אתה.