מצ"ב תמונת מצב: בנימין נתניהו ויחיא סנוואר הולכים ראש בראש על הראש של העזתים והישראלים - ואלה לא משחקי מילים אלא אפוקליפסה בהתהוות: אנחנו במלחמת התשה על־מלא בשלוש חזיתות וללא שום אופק של הכרעה. רק הרעה. נחטפנו בידי חייזרים מנותקים, חלקם עובדי אלילים, חלקם ציניקנים וחלקם סתם אנשים רעים. שלוש מלחמות ההתשה הן תוצאה ישירה של מדיניות הממשלה והן כאילו מנוהלות מעצמן כגזירת גורל בעוד קואליציית החייזרים מנהלת את המלחמות הפרטיות האינטרסנטיות של מרכיביה ושיישרף הים.

הבון טון התקשורתי הוא תביעה מן הממשלה להציג את היום שאחרי. הדרישה הזו היא טעות מרגיזה מאז הולדתה. לכאורה, הממשלה נמנעת מלהתייחס לתביעה. למעשה הטריאומווירט נתניהו, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' מבצע את "היום שאחרי" שלו. לצורך הסוואה הם ממציאים שמות כיסוי כמו "יחד", "רפיח" ו"ניצחון מוחלט", והיום שאחרי שלהם הוא תחזוקת שלוש זירות לחימה פעילות שאמורות להחזיק את המדינה ואזרחיה על קצות האצבעות 24/7 ולמנוע היווצרות התנאים להמשך המחאה והתעצמות התביעה לבחירות.

מובן שלא מדובר בכך שהממשלה יזמה את המלחמה, כשם שברור שיש לה אחריות על פריצתה ואחריות על סיכול היום שאחרי, שמשמעותו חזרה לרגיעה ולנורמליות. היום שאחרי בגרסת הטריאומווירט הוא להמשיך להילחם עד הניצחון המוחלט, בידיעה שהפסקת לחימה תוביל להתפטרויות אנשי מערכת הביטחון ותמקד את הדרישה לקבלת אחריות מראש הממשלה ושות'. ובדרך ממתינה להם מחאת רחובות ושביתת המונים שיתודלקו כתוצאה ממחדלי הטיפול של הממשלה בכל נושא ועניין מחטופים בעזה עד לפליטים, הן בישראל והן בעזה.

המשך לחימה בניגוד לדרישת מערכת הביטחון הוא חתיכת חוצפה זדונית שמסכנת חיים. צה"ל זקוק להתרעננות והתארגנות, ופשפשי הכורסה הפרלמנטרית מסרבים ללכת להסדרים שיאפשרו זאת. גורל החטופים? הם בכלל חצופים בגרסת שרה אמנו, בנימין אבינו - הלוואי והיינו יתומים.
הפעולה הנוכחית במסגרת היום שאחרי על פי נתניהו היא לסכל את החזרת החטופים כדי להימנע ממחיר שחרור אסירים והסדרי הפוגה לחימה.

הסיכול החל בניסיונות לדחוק את שחרור החטופים לעדיפות שנייה ונמשך כיום במשחקי התקטננות על מספרים, שמות הפחדות והאשמות במקום הצעת כולם בעד כולם במכה אחת. בשלב זה לג'ו ביידן נמאס. הימנעות מהטלת וטו ואיום בעצירת חימושים אמורות להסביר לעם ישראל ולראש הממשלה שלו את מחיר הסרבנות הבאמת מוזרה של נתניהו. אלא אם כן מדובר באיבוד עשתונות בסגנון תמות נפשי עם פלישתים, אלא שבמקרה הזה מדובר בכולנו.

תוכנית החילוץ הביידנית

בעיקרון, מבחינת כל השותפים הבינלאומיים הבוחשים בעסקה, חיסול חמאס, שהוא אסלאם קיצוני ונדבך אסטרטגי איראני, חשוב הרבה יותר משחרור החטופים. לכן קיבלה ישראל רישיון להרוג, להשמיד ולאבד את חמאס בחודשים הראשונים לאחר הטבח. בהמשך איבדה ישראל את הרישיון להרוג מאחר שצה"ל לא מוטט ולא חיסל. כאשר מחזות ההרס ומספרי ההרוגים, בייחוד ילדים, הפכו כלי במשחק הפנים פוליטי של המדינות המעורבות - הפך שחרור החטופים להיות תוכנית החילוץ של ההסדר העתידי על פי מתווה ביידן.

כמנהיג מעצמה אין לביידן בעיית חטופים ישראלים, אוקראינים, עזתים או עיראקים. יש לו אינטרס מעצמתי בישראל כחלק מהנדבך המזרח תיכוני בצד הנדבך האירופי (בברית נאט"ו) וכתריס מול האיום הממשי הסיני, האיראני והרוסי. החטופים מבחינת ארה"ב הם כלי מול ניסיונות נתניהו לסכל את החזרת החטופים, כדי להימנע ממחיר שחרור אסירים ומהפוגה שתוביל להפסקת אש ולמתווה ביידן. ועדיין יכול דני קושמרו (ערוץ 12) בפרצוף מודאג ובנימה של סטודנט שנה א', לתהות מדוע ממשלת ישראל לא מסוגלת להחליט מה לעשות בעזה. כאילו איננו מבין שנתניהו ושות' רוצים בהנצחת הסכסוך כמנוף העיקרי במדיניותם.

פעם, לפני שנים, הגעתי כפרשן מזדמן, עדיין חצי לגיטימי, לאקורד הסיום של מלחמת לבנון השנייה באולפן ערוץ 2 (נדמה לי שזה היה יום שישי, יום מצוקת מרואיינים). העלו אותי לשידור בחמש או שש לפני המהדורה, המראיין היה אחד קושמרו, בחור חדש בשכונה. השנה 2006, רה"מ אהוד אולמרט הולך בתעוזה בלתי רגילה על דיאלוג פשרה בגדה. בין השאר הוא מציג בפני אבו מאזן מפה שכוללת שרטוט גבולות. הוא היה חייב להגיע למו"מ שמחסל ראשי ממשלה וקואליציות כגיבור קרבות ומחסל ערבים בעצמו. החיים וחיזבאללה סידרו לו חטיפה והריגה של שני חיילים בצפון ויאללה כניסה קרקעית ללבנון.

החיים לאחר המלחמה סידרו לאולמרט נחיתה כואבת על קרקע המציאות, והוא שרד אותה בצד הנכון של הטבע האנושי. לא שהפך לאחות תרזה, אבל הוא האח (BRO) היחיד במסדר ראשי הממשלה שהעז ללכת בנתיב של פתרון אמיתי לבעיה, שהיא יותר פנים־ישראלית מאשר פלסטינית.

זיכרונות (רעים) מהסאלוקי

בחזרה ל־2006, כזכור אולמרט ניסה לרכוב על מלחמת לבנון השנייה, צה"ל כמו תמיד עבד בסיומה הבעייתי על תמונת ניצחון, ואני אמור לשבת בפאנל של קושמרו הצעיר, על רקע רוני דניאל, שהיה עם הכוחות בשטח.

לפני שעליתי לסט ניסיתי להתעדכן מה קורה בשטח, ומקטעי דיבורים אני מבין שהגרנד פינאלה היא להעלות את האוגדה המטכ"לית ממערב בואכה צור ומוצא הליטאני ואוגדה משוריינת ממזרח עד מקור הליטאני ולהכריז על ניצחון. או משהו כזה. איך יעלו ממזרח? דרך ואדי סאלוקי. הכרתי קצת את השטח ותהיתי אם הרכסים ממזרח ומערב תפוסים בידי כוחותינו. לא צריך להיות טקטיקן גאון כדי להבין שטנקים ללא שליטה בשטחים שולטים הם ברווזים במטווח.

הבנתי במעורפל שזה התכנון, ואני לא מתיימר לומר שידעתי (סמכתי על המודיעין) אז מה יקרה במהלך ציור תמונת הניצחון ואם ישיגו בסיום את החלטת האו"ם 1701 לדחיקת חיזבאללה מעבר לליטאני. על הסט שואל אותי קושמרו הצעיר, נאפד בעזוז חגיגי, מה עומד צה"ל להשיג בפעולות שהוא מבצע עכשיו בלבנון. השבתי "כלום". אומנם חברים נלחמים ולא נעים לקלקל להם את חדוות הקרב, אבל היה ברור שהמלחמה הזו תסתיים כמו שהחלה - ובחזרה לקו הירוק. מי ידע אז שזה ייקח עוד 17 שנה.

אחרי הכלום הקצר המתנתי קצת כדי לראות את הלסת של קושמרו נשמטת (טוב, זו כבר הגזמה פראית, אבל היה שם איזה עפעוף מבוכה), ואחרי הפאוזה הסברתי שבשלב זה אין שום תועלת צבאית או מדינית בצעד התקפי. לזוועתי אני מגלה שלידי בסט יושבים זוג הורים שכולים שאיבדו את בנם במלחמה. בשטח עצמו אגב, בסלוקי, נדפקו כמה טנקים ונהרגו כמה אנשים. הגדוד עצר ועמו נעצרה גם ההתקפה הגדולה הכובשת והמנצחת באופן מוחלט את רפיח... סליחה, את צור.