הוויכוח על פורים מילא אותו בייאוש נוכח הופעתה של “משטרת השמחה": אלה מזה עם “איך אפשר לשמוח בימים שכאלה?", ואלה מזה עם “יהודים חייבים לשמוח בפורים!".
תכף נחזור לשני אלה, הניצבים איש מול אחיו, רעשנים בידיהם ולכל אחד מהם המן משלו, אבל קודם כל קצת על החודש הזה, האהוב עליו בשנה. אולי זה האביב, אולי זה זיכרון הילדות מהחופשה הארוכה, כמעט שלושה שבועות, שלאחריה כמעט כבר לא שבים ללימודים, אולי זו השנייה האחרונה של החסד, רגע לפני שנופל על כתפי הישראלים עולם של ימי הזיכרון. ואף שבסתר לבו חשד, אולי אף ידע, שהגיל האמיתי, בן־בלי־גיל שכמותו, מקורו בשמלות המתקצרות פלאים באביב - העדיף לחשוב שסיבת החדווה היא עמוק יותר, על הציר שבין לאום לטבע.
מה העציב אותו דווקא בפורים? ששוב הוכח כי הישראליות היא בעיני רבים מדי “משחק סכום אפס", דווקא במקום שבו נדרשת יותר מכל גישת “חיה ותן לחיות". הן לכל אחד הדרך שלו להתמודד עם המצב: יש אחד ששומע “הותר לפרסום" רגע לפני שייצא למסיבת פורים - קורע מעליו את התחפושת ונשאר לשבת נוגה מול המסך, ולעומתו אחד שישתה עוד צ'ייסר וייקח את החגיגה עד לקצה הלילה.
והנה, במקום להבין ששתי אלה תגובות לגיטימיות לאותה ידיעה איומה ממש, בודק כל אחד בציציותיו של האחר. אלה, כמו שאמר פעם יאצק (שלמה בראבא), דורשים “לסתום את המוח ולשמוח בכוח", ואלה לעומתם מביטים בהם במבט נוגה־נוזף כמו אִיה, אותו חמור עגמומי מסיפורי פו הדב.
ניחא היה כל זה סביב חג הפורים, אבל כמאמר השיר ששרה לו אמו בילדותו עת “בכל פינה הפסח את ריחו הטוב נותן ואביב כבר בארצנו, זמן חירות וגיל וחן" (מילים: יעקב פיכמן, לחן: דניאל סמבורסקי), מתעורר כבר הוויכוח סביב חג החירות. ענייני הכשרות והחמץ, שיתכתבו השתא עם הוויכוח המחריף על השוויון בנטל - ואפילו כל אלה גם יחד אינם אלא המבוא לוויכוח עמוק ונורא עוד יותר, עם הפנים ליום הזיכרון, שבו יהיו הפעם יותר מדי קברים טריים, רגע לפני יום העצמאות וטקסיו הרשמיים, שבהם תהווה כל מילה עילה לוויכוח. כאילו הבחינו המרצחים בין אלה לאלה, כאילו ביום פקודה לא רצו אלה וגם אלה, כאיש אחד, אל נקודות הגיוס.
במקום לשמוח על כי ניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיעה וקול התור נשמע בארצנו (ככתוב בשיר השירים), נדמה כי מתגנב השנה ללבבות רגש כמעט זר, מוכר-לא מוכר, כמו נעימת כליזמרים שלא הכרת, הפורטת על נימי זיכרון קדום ולא מודע: החרדה הקיומית.
את המושג הזה לא ידענו בעצמנו, אך הכרנו היטב מדור ההורים והקפדנו לא להעביר אל דור הילדים, והנה חזר לחלחל אל הנפש. אחד חרד מאויבו, שהתגלה רצחני אף יותר מאשר בגרוע שבסיוטיו; אחר חרד מנטישת ידידיו בעולם, פחות כעמדה פוליטית ובעיקר בשל הפלירטוט המגעיל עם האנטישמיות הקלאסית; השלישי, לעומתם, חרד דווקא משכנו, זה שאמור היה להיות אחיו, בעיקר בעת צרה, ועתה נושף ורושף לעומתו, בינתיים רק בטוויטר.
גם הרגש הנוראי הזה שניעור בו יכול להיות מנומק: מעוגן בגיאוגרפיה, בדמוגרפיה, בדמוקרטיה - ובמה לא? רק שנער היה וגם בגר כדי לדעת שבסופו של דבר, עם כל הכבוד לנתונים האמפיריים, הפרשנות היא בעיני המתבונן. הוא שומע את המשפט הזה מהדהד במוחו ולבו יוצא אל המקור, אל גיבורו של אנטואן דה סנט־אכזופרי ששם בפי גיבורו את המשפט המגדיר כך את היופי, מתכתב בו־זמנית עם אפלטון מזה ועם קאנט מזה.
ואיך הוא הרגיש בפורים? קצת מזה וקצת מזה: מצד אחד הנחה תוכנית טלוויזיה שעיקרה שמחה, ומצד שני לבש את תחפושתו רגע אחד לפניה ופשט אותה רגע לאחריה. לא שחלילה הייתה זו שמחה מזויפת, אבל בוודאי הייתה תכליתית ותחומה בזמן.
מצד אחד, המסיבה הפרועה ביותר שבה נטל חלק השנה הייתה קונצרט של “הפילהרמונית בג'ינס", אך מהצד השני, בדרך הקצרה מביתו להיכל התרבות ובחזרה, לא גס לבו במתחפשים ובשיכורים שמילאו את הרחובות. קל לו, באמצע העשור השישי לחייו, עם בת זקונים שמוצבת על גבול הרצועה, להחליט לא לחגוג, אבל ספק אם היה סבור כך לו היה בן 20. הנה כי כן, גם השמחה היא אך ורק בעיני המתבונן.
נוכח הוויכוחים סביב פורים, שהתערבבו בחרדה הקיומית שדילגה על דור ושבה לקנן בלבבות, אמר לזאת שאהבה נפשו: “תראי מה זה, עד אתמול כולם פה רצו רק לחגוג כאילו אין מחר - ועכשיו, כשבאמת אין מחר, לאף אחד כבר אין חשק לחגוג".
אמר ונזכר במשפט אלמותי מאת הקומיקאי המנוח ג'קי מייסון: “ככל שאני מתבדח יותר, כך אני צוחק פחות".