יש בישראל מנהיג פוליטי שלא העניק ולוּ ראיון עיתונאי אחד מאז 7 באוקטובר. לא, לא קוראים לו בנימין נתניהו. קוראים לו בנימין גנץ. גנץ, חבר בקבינט המלחמה, שותף בכיר לממשלה שמתיימרת לשמש כממשלת חירום, לא פרש את משנתו, לא הסביר את גישתו, לא חשף את כוונותיו הפוליטיות - לא בעברית ולא באנגלית. נתניהו, כשנמנע מלהתראיין לאמצעי התקשורת בארץ, נהג להעניק ראיונות לתקשורת זרה. גנץ נמנע מלהתראיין גם במהלך ביקורו בוושינגטון. ואילו בשבועות האחרונים נעלם יו״ר המחנה הממלכתי מהנוף כמעט לגמרי.
מטח חסר תקדים של כטב"מים וטילים: כך תגיב איראן לחיסול הדרמטי בסוריה?
"מטשטשים אחריות": המזכיר הכללי גוטרש באמירה מקוממת נוספת נגד ישראל
השבוע דיבר. התייצב בפני מצלמות מבלי לאפשר שאלות, והודיע שהוא מוצא לנכון לקיים בחירות בספטמבר. כמה שעות קודם לכן שחרר הודעה לתקשורת, כשהוא מתייחס לאירועי המחאה הסוערים ביום שלישי. אסור לקבל פריצת מחסומים, אמר. לא טובה היא ההתעלמות מהנחיות המשטרה. בחורף קר, בקיץ חם.
בשעת כתיבת שורות אלה טרם פורסמו סקרי דעת הקהל השבועיים, אז לא ניתן לדעת אם מצליח יו״ר המחנה הממלכתי לשמור על ערימת המנדטים שרשומה על שמו בסקרים במשך חודשים רבים. דבר אחד ברור: מי שמוטלת עליו אחריות ציבורית על האירועים האלימים השבוע, הן מצדם של המפגינים והן מצדה של המשטרה, הוא בני גנץ. לא אמרתי ״אשמה״, אמרתי ״אחריות ציבורית״. שתיקת מנהיגים והתעלמות השלטון מהכאב ומהזעם של הציבור הן מתכון כמעט בטוח להתפרצויות.
ובני גנץ מוּנע במשך תקופה ממושכת על פי העיקרון ״שב ואל תעשה״. מתנהל כמו יפהפייה נרדמת המוטלת על משכבה ללא נוע בציפייה לנסיך. תקוותו של גנץ היא שביום הבחירות המצביעים יבואו בהמוניהם, יעניקו לו את נשיקת הניצחון ובו ברגע יריץ את משנתו. ובינתיים, כל תזוזה שלו, כל אמירה שאינה סתמית להרחיק ממנו משתתפים במדגם. אם מקלפים מהתבטאותו של גנץ את הקביעות, שלפיהן אחדות היא חזות הכל, ולזרוק לפידים על פרשי משטרה זה לא טוב, ובכלל בחורף קר, מתגלה המשמעות הברורה והפשוטה: "אני לא הולך לשום מקום, לא עכשיו". שכן הצעתו לערוך בחירות בספטמבר חסרת משמעות כל עוד לא הציב אולטימטום. והוא לא הציב.
עלה התאנה הקבוע
כבר למחרת השבת הכי שחורה בתולדות המדינה היה על הצמרת הפוליטית להקים ממשלת חירום רחבה, ממשלה שנשענת על הרוב הציוני הממלכתי השפוי - ויש רוב כזה בכנסת. ממשלת ליכוד־המחנה הממלכתי־יש עתיד־ישראל ביתנו. לא היה צורך מיידי להפריש את הסיעות החרדיות, אם כי יהדות התורה מן הסתם הייתה פורשת ממילא בשל ביטול שהוא מחויב המציאות של המיליארדים הקואליציוניים. מלחמת קיום דורשת ממשלת חירום, אבל סדר העדיפויות של נתניהו שונה: הוא מנהל את מלחמת הקיום של ממשלת ה־64. על כן הסתפק בצירוף המחנה הממלכתי.
עוד לפני פרישתו של גדעון סער הלכה הממשלה ולבשה צורה מוכרת של ממשלת נתניהו 2020, שבה מילא בני גנץ את תפקיד עלה התאנה. ייתכן שללא המחנה הממלכתי, עסקת החטופים בנובמבר לא הייתה יוצאת לפועל בשל התנגדותם של איתמר בן גביר וסמוטריץ' (סמוטריץ' נכנע בסוף אבל קולו לא היה קובע), וייתכן שהמגעים כלל לא היו מבשילים.
אך בזאת תם ונשלם העניין. גנץ וסער התנגדו להעברת מיליארדים קואליציוניים לצרכים פוליטיים. נתניהו צפצף עליהם. הם מחו נגד הפרה בוטה של ההסכם הקואליציוני, כשבן גביר פיטר את נציבת השב״ס קטי פרי. נתניהו מלמל משהו בסגנון, נו טוב, מה שקרה כבר קרה, בפעם הבא איתמר יהיה ילד טוב. הממשלה משכה זמן מסיבות פוליטיות במגעים לעסקה נוספת על שחרור חטופים, וככל הנראה הפסידה זמן יקר מפז.
הממשלה התעלמה מתחינותיהן של משפחות החטופים להאריך את מושב החורף של הכנסת. ובני גנץ נרדם בשמירה על המנדטים הווירטואליים. גם כששר הביטחון ביקש ממנו לתת יד ולהעניק תשובות לציבור הישראלי, ששוב נקרא למילואים וזועם על היעדר השוויון בנטל, גנץ תחב את ידו בכיס בניסיון לדחות את הקץ.
בפברואר ניצבה מול ביתו משמרת מחאה. גנץ יצא אל המפגינים. כמו שידעתי להיכנס לממשלה, אמר, כך אדע גם לצאת ממנה, והבטיח לפעול לבחירות מוסכמות. הוא ממשיך לפעול עד היום.
פקק בצוואר המחאה
סיעתו של בני גנץ היא שמבדילה בעיני חלק ניכר מהציבור בין ממשלת חירום לממשלת אסון על מלא. גנץ, נכון להיום, הוא פקק בצוואר הבקבוק של מחאה המונית ממלכתית, מאוזנת ולגיטימית כפי שהתנהלה נגד הניסיון לחולל מהפכה משטרית במשך חודשים רבים כשהוא נמנה עם האופוזיציה. מחאה שהתנהלה ללא אלימות (מלבד מצדה של המשטרה), ללא התפרעויות, ללא עימותים. התעקשותו של גנץ להישאר בממשלה מובילה לייאוש ולהסלמה, כפי שנוכחנו לדעת ביום שלישי בירושלים. גנץ מתמהמה ומשחק לידיו של נתניהו, שמעוניין להציג את כל מי שתובע את הקדמת הבחירות כמתפרע ואלים, ולידי בן גביר, שזוכה להזמנות לדחוק בשוטרים להצליף, לפוצץ במכות ולשבור ידיים ורגליים.
במרץ 2020 גנץ ידע להיכנס לממשלת נתניהו. האם ידע לצאת ממנה? כן, כשקיבל מנתניהו בעיטה שלא הותירה לו ברירה. מתי יפרוש הפעם? כשנתניהו יגיע למסקנה שבני עשה את שלו, בני יכול ללכת, או כשמפלגתו תתחיל לאבד גובה בסקרים, לפי המוקדם.
ואולי, כשיימצא בסביבתו מי שיסביר לו שמעבר ליד מרדכי לא בהכרח הופך את מי שעובר לשם לדוד בן־גוריון.