בשבוע שעבר, כסוחר גלידות חובב, סקרתי עשרות חברות שמוכרות מוצרים למסעדות. המטרה שלי הייתה לחפש מקפיא בגודל סביר, בשפת העם “פריזר". אל תקראו לרשויות, עדיין לא איבדתי שפיות. יש תכלית לחיפושים. 

ימי האנרכיה: מתי כבר נגיע לאילת? I חיים אתגר
מלא בפורים ובאינסוף נעימות: עולמן של בנותיי רחוק מאימת המלחמה | חיים אתגר

אתה צריך מקפיא בנפח 500 ליטר לפחות, כך הסבירו לי יודעי דבר. “למה אתה צריך את זה, פותח עסק?", שאל בשיחת טלפון סיטונאי מחוספס, בעל חנות למוצרי חשמל מאזור ראשון לציון, שבדקתי איתו מה יש לו בסטוק. “תדע לך", הזהיר, “זה זמן קשה לביזנס חדש".  

“לא בדיוק עסק חדש", השבתי במבוכה וניסיתי לשמור על עמימות מתחמקת. “אולי אתה צריך משהו קטן יותר, מה היעד?", המשיך לחקור, קצת באגרסיביות, ייתכן כדי לוודא שאיני רוצח סדרתי המתכוון לאפסן חלקי גופות. מפודח עוד יותר עניתי שלצורכי בריאות. אני עומד להפוך את הפריזר לאמבטיית קרח מאולתרת. ייתכן שעדיף היה להתוודות בפניו על חיסולים סדרתיים שמעולם לא ביצעתי. 

חבר שלי, אריק, גורו לענייני בריאות וכושר, עוד מעט בן 50, עם גוף של פנתר ומשמעת עצמית של נינג'ה, הוא האשם. הוא האיש שהציע לי להסב מקרר גדול לגיגית קפואה. “אני מכיר את הדבר הזה", המהם הספק. “יש לי בדיוק מה שאתה צריך. באמיתי, לא תופס איך אתם נכנסים לקור הזה, אבל לך תבין את העולם", סיכם.

הרצון לטבול במים קפואים כבר יושב לי בראש הרבה זמן. כיום כמעט כל ספורטאי מתחיל מחזיק משהו כזה בבית וטובל בו בקביעות. במחקרים נטען שיש בפעולה תועלת במאבק לאריכות ימים: הקור מיטיב את זרימת הדם, מאתגר את מערכת החיסון וגורם להתמוססות תאי שומן אפורים, שהם מקור אנרגיה מצוי, נקי ויעיל ודוחף אותנו לייצר חדשים. בקיצור, מספרים על מעלות מרובות. ברחבי העולם, בדגש על סקנדינביה, יש נתונים ממחקרים ארוכי טווח על טבילה בקרח ושימוש בסאונות. לנוכח המידע הזה אני מוכן להסתכן. 

הפור נפל וההזמנה נרשמה. במהירות הבזק נחת בביתי מקרר די גדול. כזה של גלידות. תוכנו רוקן, מים מולאו, והמתקן הוכנס למצב הקפאה. אשתי חזרה הביתה מהעבודה וחטפה הלם. תחילה דרשה שאטיס את המפגע מהחצר הקטנה שלנו, תוך שהיא טוענת שלא התייעצתי איתה וכי מדובר בפריט כעור שחוסם את מעט האוויר שעוד עובר בביתנו. בהמשך הטיחה שאנוכי מטורף, שנמאס לה מכל ה"משיגעשן" ואם הייתה יודעת שזה מה שיקרה בעשור החמישי לחיי, הייתה מוותרת על התענוג שבנישואים איתי. 

לא ויתרתי. החברה החדשה תישאר בחצר, קבעתי. קרח יהיה פה! בתום שיח שגלש ממחוזות התרבות לעבר המערב הפרוע, החליטה שאם לא תנצח אותי, תצטרף אליי ובזמן שאקפא, היא תביט מהצד בהנאה בבעלה השלגון. ניצחתי. 

יומיים אחרי שהופיע על סף דלתנו, הופיעו חתיכות קרח קטנות בתוך המקרר. בחלוף שעות, אניצים קטנים הפכו לקיפאון מלא. המים היו לקרח קשה ואחיד, ונדרש פטיש כדי לרסק וליצור חור שיאפשר טבילה. אשתי ושתי הבנות נקראו לצלילת הבכורה. הכנסה של אצבע ראשונה הוכיחה שמדובר בקור כלבים. אומץ, חשבתי לעצמי, תהיה אמיץ. הבכורה שלי תהתה בקול רם למה אבא נכנס למקרר ומה לא תקין אצלי. “מי שרוצה לחיות בבריאות צריך להתחייב", מלמלתי בשקט. עם כל הכבוד לתוספי התזונה ולספורט, אם לא אקח את הנושא לרמה הבאה, כאילו לא עשיתי דבר. 

הקרח נותץ והרגל נכנסה. קר. רגל שנייה נחתה במקרר. התחלתי בנשימות עמוקות, כך יש לפעול, לפחות על פי ההנחיות. קר. הגיע הזמן. כל הגוף נכנס פנימה. הגפיים איבדו תחושה, כך גם הגב והבטן. מתחשק לי לצאת, לרוץ לתנור חם ואז להשליך את כל האופרציה לפח, אך הבושה מול הקהל הביתי החזיקה אותי. 

בסיום טבילה לא ארוכה, כדי לא להחצין את תבוסתי, יצאתי באלגנטיות מוחזקת. למה לעזאזל מישהו ירצה להעביר את עצמו דבר כזה באופן קבוע? איזה אנשים מטורפים. מה עשיתי? עם כל הכבוד למלחמה בזקנה, זה לא שווה את זה. כשהן כבר לא ראו, זינקתי לעבר מקלחת חמה. “א־מחיה", צווחתי. הפשרתי וניסיתי לשוב לענייני היום השוטפים, עד שאשתי תפסה אותי ושאלה מתי אכנס שוב. הצעתי שאף פעם. “קנית, תטבול", הצהירה, “לא זורקים ככה כסף סתם, אחרת ימיך יתקצרו ובאופן לא טבעי". תפסה אותי. 

אחרי סבב של טבילות רצופות, יום אחר יום, אני יכול להצהיר שזה לא נהיה קל יותר ושלא הפכתי לבריא יותר. מה שכן, מדי ערב יש בידור לבנות ולאמא, בצפייה באבא קופא.