היו שנים בישראל שבהן לכל אחד היה אוהל המילואים שלו. פלוגת המילואים הייתה לרוב יותר מקבוצת אנשים שעמם חלקת סידור שמירה; הם היו גם חבר'ה לחיים, כאלה שאיתם נפגשים בפיקניקים או בטיולים, מחוץ לאותם 30 ימים בשנה, מעבר ל"מסיבה" שההזמנה אליה הגיעה בדואר, במעטפה שבמקום בול הוטבעה חותמת משולשת בצדה. 

המסגרת הזאת החזיקה כמעט כל גבר מגיל 21 ועד לגיל 56, מלוחמי סיירת מטכ"ל ועד לג'ובניקים של הג"א. כמעט תמיד התחילו ההכנות לשירות כבר בשבועות שקדמו לו: יש שהיו מגדלים זקן מיד עם קבלת הצו, כדי לא להתגלח מדי בוקר; אחרים ניסו להפחית במספר ימי המילואים שלהם על ידי גיוס הרכב במקומם. 

כן, היו זמנים. הצבא, שנזקק למכוניות, גייס למילואים כלי רכב אזרחיים, כשבתמורה הופחת מספר ימי המילואים מהבעלים. היום זה נשמע מופרך, מדע בדיוני ממש, אבל עד כמה היה הנוהל מושרש יעיד המערכון “המכונית המגויסת" של שלישיית הגשש החיוור, על אותו בעל שברולט מודל 66׳, שמגיע לשחרר את הרכב ובכל פעם מגלה שחסר בו משהו אחר, כולל המנוע. העיקר שצמד המילואימניקים החביב נפרד ממנו במשפט ששרד עוד עשרות שנים: “סע לשלום, חביבי, המפתחות בפנים". 

מאז, כך נדמה, פחת בהדרגה משקלה של הוויית המילואים בחיינו: תחילה פטרו משירות את המשרתים בחלק מהתפקידים העורפיים, אחר כך קיצצו בגיל השחרור משירות קרבי, אחר כך הפכו המילואים למטרד בעיני רבים, שהעדיפו להשקיע בקריירה או שפשוט לא יכלו יותר לשאת את הפער בין האזרחות למדים, לנשק, לריח התמידי של סולר, לחמש כוסות קפה שחור ביום, ובעיקר להעמדת הפנים: להתייחס ללוף כאל מעדן או לצחוק שוב מבדיחה ששמעת כבר מאה פעמים. 

בהוויה הפרטית שלי, לא היה למילואים משקל גדול מדי. אומנם פתחתי חזק עם שש שנים של שירות מילואים קרבי, אבל אז ירד הפרופיל הרפואי שלי, ומאחר שלא היה לי מקצוע צבאי אחר זולת לוחם, לא שובצתי מחדש. מקץ כמה שנים נוספות התנדבתי ליחידה שכללה אנשי תקשורת רבים, אבל גם שם, אחרי שנתיים־שלוש שבהן נקראתי מדי פעם לשירות חד־יומי, הפסיקו לזמן אותי. למרות זאת, לפני כמה שנים הופתעתי לגלות מעטפה מצה"ל בתיבת הדואר: מסתבר שזכיתי לאות - בצורת סיכה שהוחלט לחלק לכל מי ששירת ביחידה קרבית בעת השהות הממושכת בלבנון. אם אספר עכשיו שאני זוכר היכן הנחתי אותה, אשקר.

והנה, אחרי שנים של נתק, שבה ההוויה הצבאית לחיי דווקא דרך בתי הקטנה, שהתגייסה לפני כמה חודשים. בכל שבת שנייה (בערך) אנחנו נוסעים לבקר אותה, לפי סדר החשיבות: הגברת קיפניס, הכלבה שלה (בת כלבה לאב כנעני ולאם ליברלית) ואני. אצל אחיה הגדולים כמעט לא התאפשרו ביקורים. את אחותה הגדולה ממנה בעשר שנים, למשל, ביקרנו אולי חמש פעמים בשנתיים, פעמיים מהן ביום פתוח למשפחות בטייסת שבה שירתה כפקידת מבצעים.  והנה דווקא מזו, הקטנה, מתקבלת אחת לשבועיים רשימה על פי מפתח מגדרי: זו של הקניות מגיעה לנייד של אמא שלה, וזאת של הבישולים והסלטים, אצלי. 

השבוע למשל התחשק לה “בראנץ' ים־תיכוני". על כן קיבלתי הוראה כללית ל"שקשוקה וסלטים". נשמע פשוט, נכון? אבל כדי שהשקשוקה תגיע חמה והסלטים טריים, החלה תורנות המטבח שלי כבר בשש בבוקר עם קיצוץ עגבניות טריות ופלפלים חריפים, קפיצה למאפייה לטובת פיתות טריות, שיהיה במה לספוג את הרוטב בקרקעית הסיר, ערבוב של טחינה ירוקה עם הרבה לימון, שום, פטרוזיליה וכוסברה, התקנת סלט סלק מסלקים צלויים, גבינת קשקבל ואגוזי מלך קלויים. 

רגע, יש עוד: סלט של חציל שרוף עם גבינת המאירי, סלט של גבינת מנצ'גו חתוכה לריבועים קטנים עם בצל ירוק ועגבניות מיובשות קצוצות וסלט של כדורי מוצרלה עם עגבניות שרי, עלי בזיליקום טריים, גרעיני חמניות מטוגנים וזיתי קלמטה מגולענים. כמובן שכל הכבודה הזאת צריכה להיות מוכנה במכפלת החברות שנשארו איתה שבת ושלאבות שלהן יש, ככל הנראה, מנעד רחב יותר של תחביבים מאשר זה הנמתח משוק לוינסקי ועד לסירים המבעבעים. מה עם קינוח, אתם שואלים? זאת המחלקה של אמא שלה, שדאגה לעוגת גבינה אפויה ותותים טריים. 

נזכרתי בעצמי לפני 37 שנים, שולח בעל פה מהאוהל בשטח הודעה להורים דרך חבר שיצא שבת, שיתקשרו אליי בבקשה עשר דקות לפני או אחרי שעה עגולה, כשהקו במבצעים פנוי. אפרופו הורים, מביקור לביקור מתהווה הווי: “אנחנו קופצים לתחנת הדלק להביא קפה, צריכים משהו?", או: “חבר'ה, נשארו לנו סלטים, אולי אתם רוצים?" וגם: “שמעתי שבשבוע הבא הם יוצאים ל־***, שרק יחזרו בריאים ושלמים". 

אני מרים את המבט, פוגש זוג עיניים שבהן שילוב של אהבה ודאגה, ולרגע אחד - אף על פי שאת הקפה השחור החליף ההפוך ומעדני גורמה ירשו את הערגליות - מרגיש פתאום כמו אז במילואים.