יום רביעי, 06:00 זולו־טיים, הרגשתי שמשהו מזיז לי את הפרצוף מצד שמאל, לצד ימין. פקחתי את עיניי, ראיתי את גיאצ'ו הצדיק. כשהוא חמוש בשרי, כלבתו, רכן לכיווני ולחש: "אבא, סובבתי אותך לאוזן שאתה שומע בה טוב".
כך הצלחתי לבלום את החרדות של כיפוש מפני מזימות הפרסים | רון קופמן
כולם מדברים על אחדות, אבל הרוב חי כאן את המציאות של 6 באוקטובר | רון קופמן
"מה אתה רוצה ממני, גיאצ'ו? עזוב אותי, אני גמור, עבדתי עד מאוחר". הוא לא התרשם מתחינתי. "אבא, אני חולה", הוא לחש לי, ממש לתוך האוזן. "אני חושב שזו שפעת של העופות שבאה אלינו. כל הגוף כואב לי, יש לי גם חום, נורא גבוה".
כיפוש רעדה מצחוק מתחת לשמיכה. "איזה ילד נוכל, היפוכונדר לגמרי. מעניין ממי הוא למד את זה, כי ממני בטוח לא. אל תוותר לו".
גם הצדיק שמע אותה. אבל אני כבר התיישבתי במיטה, הצמדתי את שפתיי למצחו, הוא היה מעט חם. "גיאצ'ו, תכף אמא תקום, תמדוד לך חום. אם זה גבוה מ־37.5, תבלע נורופן ותהיה לי בריא. יאללה, תזדכה, תוריד את שרי, תן לי לישון".
הוא התחיל לייבב. "אבא, זה נורא מסוכן, השפעת הזו של הציפורים והתרנגולות. אני בדקתי בגוגל...".
"גיא, עזוב אותי, שמעת? יש לך אמא, דבר איתה. אני לא מתערב בהונאה הזו".
קולו הקשיח, כי הבכי לא עבד עליי מספיק טוב, לתפיסתו. "אבא, אתה יותר חזק מאמא, אז למה אתה מקשיב לה? הילד שלך חולה. אם אתה אוהב אותי, אז תודיע לה שאני משוחרר מהבצפר. אני לא יכול ללכת, אבא. אין לך לב?".
שוב התיישבתי. "תקשיב לי, גיאצ'ו. אתה גדל עכשיו, אז כואב לך קצת השלד, העצמות ברגליים, מפרקים כמו ברך וקרסול, אולי גם בירכיים, אולי. זה כלום, גם לי כאב כשהייתי בגילך, ואמא שלי, שהיא סבתא שלך, לא הרשתה לי להישאר בבית. הלכתי לבית הספר, כמו חייל. הבנת? כי היא הייתה צועקת: 'רוני, קום מיד, או שאני מתקשרת לאבא, עכשיו'. לך תוריד את הכלבה, זוז, עכשיו".
הוא לא הרפה ממני. "מה, אבא, היית חייל כבר כשהיית בגילי? סבתא הייתה המפקדת שלך?".
חחח... חחח... התפוצצתי מצחוק. "סבתא היא המפקדת שלי עד היום, אתה לא יודע את זה? לא הייתי חייל בגיל 11 וחצי, זה רק דימוי. כשאומרים 'כמו' מתכוונים כאילו הייתי חייל. אבל זה רק דימוי".
הוא הבין מהר, אפילו טוב מדי. "הבנתי, אבא. אז אני חולה, לא כמו חולה, ממש חולה, חולה עכשיו. תגיד לאמא, תן לה הוראה שאני נשאר בבית היום, וזהו. למה אתה פוחד ממנה? אני לא מבין את זה".
נשכבתי חזרה במיטה, מובס. כיפוש חדלה לצחוק ואמרה לי באנגלית: "בוא תראה איך מטפלים בבעיה". היא לבשה על עצמה מהר מאוד את הפוזה של מפקד סיירת אגוז, והורתה לילד: "גיא, תקשיב לי. לך לצחצח שיניים ותתלבש. אני קמה להכין אותך לבית הספר. ההסעה תגיע עוד מעט, תזדרז. אל תענה לי אפילו, כי אם לא תעשה את מה שאני אומרת, אין לך טלפון, מחשב וטלוויזיה לחודש. הבנת אותי? כן או כן?".
הוא לא התרגש מהאיום המפורש, כי הוא יודע שהיא נשברת, לכל המאוחר בצהריים. זה ילד שמנוסה בקרבות עם אמו כבר שנים רבות. "אמא, אל תתערבי. אני מדבר עם אבא, לא איתך...".
"אין אבא או אמא. אנחנו ביחד", ענתה כיפוש בהרמת אוקטבה. "אם אני מחליטה, זה כולל גם את אבא". חשבתי לעצמי: מה היא מכניסה אותי לעניין הזה בכלל? מה אני קשור? זה בינה לבינו. שתטפל בזה לבד. אבל לא אמרתי מילה, רציתי להבין איך זה מתפתח, בעיקר רציתי שקט.
הוא חזר לחדרו, התחפר מתחת לשמיכה, והודיע לכיפוש: "בואי למדוד לי חום, אחרי זה תאיימי עליי. לא עשיתי כלום. מה זו אשמתי שאני חולה בשפעת של העופות?".
היא מדדה לו חום, המדחום הראה על 38 מעלות. "מאמי, הוא צודק, יש לו חום, אני לא שולחת אותו ללימודים". הבטתי בה והגבתי: "הוא עושה לך את התרגיל הראשון בחוברת ההדרכה הטקטית למשתמט. תני לו להיות חמש דקות מחוץ למיטה ולשמיכה, תוודאי שהוא לא הכין לעצמו תה חם כדי להסתלבט עלייך ושתה אותו רגע לפני הבדיקה. תמדדי שוב, דברי איתי אחרי זה. שניכם, את והוא, כבר בכרטיס צהוב אצלי. הצהוב השני זה אדום אוטומטי, והמשמעות היא הרחקה. מה את מערבת אותי בכלל? ממתי אני מעורב בדברים האלה? אין לי מספיק על הראש?".
כיפוש ביצעה את כל הפעולות הנדרשות, וחזרה עם התוצאות, כדי להטריד את מנוחתי. "מאמי, הוא על 38 מעלות. אני נותנת לו כדור להורדת חום, הוא נשאר בבית. זה עליך, אתה תשגיח עליו, אני חייבת לצאת לעבודה. אני לא משאירה ילד חולה לבד".
"כיפוש, תכיני לי אספרסו כפול, מים עם לימון סחוט וכף שמן זית, תערבבי הרבה פעמים. אני לא מגיב עד שאני ערני לחלוטין. אבל דעי לך, אני מתלבט לגבי הצהוב השני והאדום הראשון, אני באמת נוטה לשלוף".
משכתי את הגווייה שלי מהמיטה, כאשר כיפוש הודיעה: "מאמי, הכל על השולחן". ובאמת חנו שם, בסדר מופתי של מרוקאית/פרוסית, ספל קפה, ספל זכוכית של חצי ליטר מים ולימון ושמן זית, ופרוסת עוגת שוקולד, עם פצפוצים, כמו שאני אוהב על הבוקר.
"כיפוש, תקשיבי לי, אבל תקשיבי טוב. אני לא יכול להישאר איתו, כי יש לי תור לעירוי ברזל ב־10:20. אני חייב ללכת לקפה, לשתות תפוגזר, אמריקנו קר ובקבוק מים קרים, של חצי ליטר. אחרת האחות לא תוכל למצוא לי וריד לקתטר של העירוי. זו מחט, עם צינורית פלסטיק בתוכה, הבנת?".
היא שוב צחקה. "חיים שלי, איזה היפוכונדר אתה. אז חסר לך קצת ברזל, מה קרה? אמא שלך אמרה לי מזמן שאתה אנמי, כל החיים, שקיבלת בילדות 60 זריקות כבדון, כי תמיד היה לך המוגלובין נמוך. אני אכין לך שוב כבד עוף, זה כמו עירוי. כבר קיבלת שני עירויים, זה שינה משהו במדדים? לי אתה נראה בריא כמו סוס מרוץ".
הדלקתי סיגריה, ופלטתי טבעות עשן לתריס הפתוח. "אבא, אל תעשן פה", ציווה עליי הצדיק, שהיה עטוף בשמיכת אנגורה, תוך כדי חיוך. "גיא, לך לחדר שלך, אתה חולה, נכון? חולה זה במיטה, בחדר. ואל תגיד לי מה לעשות בבית שלי".
הוא קם, הלך עם השמיכה ופלט בדרך: "זה לא הבית שלך, זה בית של אמא. אתה לא קובע פה כלום".
לא עניתי לו, אבל פניתי לאמא שלו, אחרי שנתתי לה את המבט. "את רואה למה הגוף שלי לא סופח ברזל? כי אתם משגעים אותי, ולא סופרים אותי. לענייננו - את לא רופאה, גם אמא שלי לא. שתיכן מתחפשות לרופאה, כמו מירי המחוננת, פיתהמר, סמוצ'קנע גרנד־מייזר, שמתחפשים לביטחוניסטים, ואמסלם. האחרון מתחפש לעתים לבן אדם, כי ברגיל הוא מתנהג כבהמה. אני לא מקבל עירוי סתם כי בא לי, אני לא דלוק על מחטים, את הרי יודעת. ההמטולוג התקשר אליי, הוא מודאג. אמרתי לו שכשאסיים את העירויים, אגיע אליו, כי אין לי כבר ידיים לעוד מחטים לבדיקות שלו.
"את יודעת מה הוא ענה לי: 'תפסיק להיות ילד קטן. תבוא אליי, נוציא לך כמה מבחנות דם מהצוואר, לא תרגיש כלום, באחריות'. הבנת, כיפוש? מ־ה־צ־ו־ו־א־ר. הוא הסתלבט עליי, אבל אתמול, כשדיברנו, הקאתי את התפוגזר על המדרכה, תוך כדי שיחת הטלפון. החבר'ה בפרלמנט אמרו שכנראה חזרתי להשתמש, כי זו התנהלות של משתמש כבד, שמקיא מכל דבר. הבנת?".
לא זזה לאישה שערה בריסים, כשהיא ענתה: "אוף, אתה כזה פחדן, עם כל הגודל שלך. מה זה משנה איפה הדקירה. תוך שנייה וחצי הכאב עובר".
"כיפוש, הוציאו לך דם מהצוואר, פעם בחייך?".
"לא. אבל אם יצטרכו, אין לי בעיה. אתה סתם היסטרי - זה שנייה, וזה עובר. אתה סתם מכניס לעצמך שטויות לראש, בגלל זה אין לך ברזל, לא בגללי. שאכין לך כבד בערב?".
שוב הבטתי בה, ראיתי שהיא מתאמצת לחנוק את הצחוק. "את יודעת, אין בך חמלה. אני, לעומתך, אם וטרינר היה מוציא מבחנת דם לשרי הכלבה מהצוואר, היה כואב לי נורא עליה. זה ההבדל בינינו, חמלה, כפרע".
זו הייתה טעות טקטית בדיבור עם מרוקאית. ידעתי את זה מהשנייה שסיימתי את המשפט. "לי אין חמלה? אני מפחדת עליך יותר מאשר על עצמי. איך אתה אומר שאין לי חמלה? טוב, אני נכנסת לאירוע, גם בלי חמלה. אתה לא הולך יותר לרופא בלעדיי, הבנת אותי? אל תנסה אותי, כי אתה מכיר אותי. אני מגיעה לאן שאני רוצה להגיע, אני אגיע גם להמטולוג. אל תשכח לרגע שיש לי אפוטרופסות מלאה עליך, כולל רפואית. אני אקבל את כל המידע, לא חצאי עובדות, כי אתה לא רוצה להדאיג אותי, כי אתה פסיכי שמשוכנע שהוא יכול להסתדר לבד. הייתי מספיק ברורה? אני יודעת שכן. במקביל אני קובעת לך תור אצל פסיכולוג, ואתה תלך לפגישה איתו, גם אם זה יעלה 2,000 שקל. זה המצב כשאין לי חמלה, הא?".
תוך כדי השיחה גלשתי בטלפון. ראיתי פרסום על פסיכולוג שהודה בעסקת טיעון שביצע מגונ'ס בקטינה בת 14 – אבל חזר בו מהודאתו. "כיפוש, אני רוצה לטיפול רק אצל גונב הדעת הזה. רק אותו אני רוצה. אם יתמזל מזלי והוא ינסה להעביר עליי סיבוב עם נגיעות וכאלה, אני אשבור עליו כיסא, ויהיו שפריצים של דם על הקירות, כמו בטבח שסבא מרדכי היה מבצע בקרפיונים בערב ליל הסדר. ואז נתבע את ה־פ־ס־י־כ־ו־ל־ו־ג אזרחית, גם על 'עוגמה', נוציא ממנו 'חבילותים' של לירות סוריות דפוקות, כדי שיהיה לנו במה לטייל בפנסיה שלי, בעוד עשר שנים, לכשאסיים להיות עבד".
"מצחיק מאוד, מאמי. אני אבחר מי יטפל בך. למה אתה מסוגל אני יודעת. רק אני יודעת".
"טוף, כיפוש. נראה מה יקרה קודם: אלך לאיזה שרלטן שרוצה לעשות עליי 'הקאסה' (בית), או שיצמח לי שיער, כדי שיגדל לתסרוקת אפרו־אפור".
# # #
נכנסתי לרכב. ברדיו 103FM שודרה פרסומת: לקוחות ישראכרט של בנק הפועלים, החגים בפתח, המון הוצאות. קחו הלוואה, תחזירו בעוד שלושה חודשים. חחח... חחח... אני תמהתי, אם אין ללקוחות כסף עכשיו, איך יחזירו בעוד שלושה חודשים? הא, הבנתי את השיטה, הם ייקחו עוד הלוואה.
נו, מה לעשות? אומנם יש מלחמה, אבל הבנקים הרוויחו מיליארדי שקלים. מה יעשו ברווחים? יגדילו אותם על ידי מכירת הכסף ללקוחות מספיק טיפשים, כמוני למשל. אבל אני כבר לא לקוח רגיל, אני לקוח שעבר גמילה, לקוח שלא מאמין להצעות מפתות, כי אני מספיק זקן לזהות מתי החומר הוא בעיקרו פארש.
בנק הפועלים לא לבד. אני רואה ושומע לעתים את רותם סלע בפרסומת של דיסקונט. השתתפתי בפרסומת של רותם לדיסקונט. היה כיף לעבוד איתה, באמת. היא כל כך יפה, מקצועית ומשכנעת, שבאמת הייתי לוקח ממנה הלוואה ל־18 שנה – כי אני הרי משוגע בחיים, ולא רק כמו השיר בפרסומת – אבל רק עם ביטוח. כי אם אני מגיע לשקית עם הריצ'רץ' לפני פירעון ההלוואה, הלך הכסף לבנק, אני לא משאיר חובות לילדים.
ויש לנו גם את גל תורן, "הטבח" (סדרה שאני מאוד אוהב), שהוא גם סולן של מרסדס בנד. כשהוא שר את "יש מוצ"ש", הוא מזכיר לי כזמר את אדם מהאייטיז. ואז אני כבר רוצה שיגיע מוצ"ש כדי ללכת לבנק לאומי, לקבל ימבה לירות סוריות דפוקות. אבל איני יודע איזה סניף פתוח במוצ"ש. כי גם ביום חול אני נדרש להתכתב באפליקציה עם נציג, שיחזור אליי בתוך כמה שעות, אם ירצה השם, השוטר, השופט, חיזבאללה וחמאס - מה שיבוא קודם.
כן, כן, רבותיי, זה כסף על הרצפה, לא תרימו? אממה, זה לא במתנה, כן? צריך להחזיר, איך תחזירו? תיקחו מההורים? הם הרי כבר מיואשים מכם. הם גידלו שלושה־ארבעה ילדים, עם שתי משכורות. לכם לא מספיקות שש משכורות בחודש כדי לעמוד בהתחייבויות, רק כדי שלא ייקחו לכם את הבית והרכב.
בגלל המצב ביש הזה, הפרסומאים של הבנקים נותנים לכם בסאב־טקסט חלון הזדמנויות של שני החגים, ליל הסדר והחג השני. בחגים האלה אתם תוכלו לבחור לכם קורבנות, כדי לסלק את המינוס. נגיד, הדודה הרווקה, האחות של האמא שמעולם לא התחתנה. היא ערירית, אבל יש לה קריירה מפוארת וימבה של בלטות מזהב בכספת של הבנק, שהיא מגיעה ללטף אותן פעם בחודש. כי הדודה הרווקה אינה פראיירית שמתעסקת במניות או קונה קריפטו כמוכם, כן?
אתם סופרים את הימים לליל הסדר, כי בבנק המונה דופק, הריבית גם, כי לקחתם שתי הלוואות בזק. אז בערב מול "מאסטר שף" אתם לא עושים חשבון לטבחים ולשופטים, אתם בהכנות קדחתניות, בראש. אתם זורקים מבט לאישה של חייכם. פתאום, החתולה הסקסית שהתאהבתם בה קיבלה, אחרי שני עשורים ושני ילדים, שפתיים יותר צרות מחוט דיג - והיא מכשייפלע לא קטנה. הזיכרון מהדברים של אמא שלכם - "אל תתחתן איתה, היא תעשה לך את המוות, אני הרי יודעת", הפך למציאות מוחשית.
אבל הלו, גבר, אתה חייב לבנקים 250 ת'לאף, איך תחזיר, מאיפה? לאן תלך? הרי כסף לא מת, רק אנשים מתים. "שומעת, חשבתי לאסוף בדרך להורים לסדר את הדודה, אחות של אמא שלי. היא רווקה, לא נעים שהיא תגיע לבד". הקלעפקע, שזו רעייתך, לא מביטה אליך אפילו, כשהיא עונה: "אז ניסע בשתי מכוניות. אני אלרגית לאישה הזאת, היא לא באה לי טוב". ואז אתה אומר רק "בסדר".
יגיע החג, הראש שלך לא בהגדה, אלא בסולם שפיצר, של הריביות. אתה תאסוף את הדודה, תתעניין בבריאותה, מתי היא יוצאת סוף־סוף לפנסיה ומוכרת את הביזנס. אתה נזכר בקלעפקע שנוסעת עם הילדים לאמא שלך, שמבחינתה מאחלת לאשתך רק סתימת מעיים קלה. רק שבוע בבית החולים הקרוב למעונה.
הרי לקחת את ההלוואות בשביל הקלעפקע, כדי לשמח אותה בגולדן רינג במופע של טיילור סוויפט בלונדון, למשל. לפני שבוע, כשראיתם אותה בטלוויזיה, רעייתך שתחיה אמרה: "הבוטוקס לא עושה לה טוב, היא נראית כמו גבר שעבר ניתוח לשינוי מין". ואתה הקשבת, אבל דממת. רק חשבת בלב: "קחי שש־שבע חודש אשפוז במדיקל סנטר, שלמי לפלסטיקאי 300 ת'לאף צ'קולים - וגם אז לא תיראי כמו טיילור, שהבוטוקס שלה לא יצא טוף".
גל תורן ישיר לך בראש "יש מוצ"ש", בדיוק כשהדודה תשאל מה קורה איתך, איך הילדים והאישה. ובלי הכנות מיוחדות, אתה תפתח נצרה ותשחרר את המידע: "דודה, אני בצרות, הבנק יגמור אותי".
היא תצחק ותגיד לך: "כשהצעת לאסוף אותי, ככה פתאום, ידעתי שאתה במצוקה, רק לא ידעתי כמה. אז כמה?".
ואתה תזרוק לה: 250 גדול, חלק זה לטווח ארוך, 18 שנה.
"בסדר", תגיד הדודה, אם יש לך מזל. "אני אשבור חיסכון, עוד כמה ימים יהיה לך את הכסף. אתה תגזור את הכרטיסים, סיכמנו". הרי באותו רגע, אתה גם מבטיח לה שתתגרש בקיץ, אז מיד אתה עונה "כן, בטח, דודה, תודה".
# # #
כן, קינדערלעך של שאבעס קוידש. במקום תופינים לסופ"ש מאגם הדרעק הנופש והמיותר לחיינו, נתתי לכם משל ונמשל על החיים עצמם, כאשר חיים מהרגע להרגע, כי מחר נמות. זכרו: הבנקים מהמרים שתחיו, כדי לשלם, המציאות מוכיחה שהם לא טועים בחישובים שלהם.
אז דיר־באלקום, הא?
נ.ב.
הגעתי למרפאה. אלומה ושרית, צוות האחיות שמטפלות לי בעירויים, הושיבו אותי על כורסה נוחה, מדדו לי לחץ דם, ביררו אם מגרד לי בגרון, כי מישהי בגילי התפגרה בשבוע שעבר אחרי העירוי כי הייתה אלרגית. ברוררררר שנכנסתי להתקף חרדה קללללל, אבל שמרתי על פאסון, כמו תמיד. רק הזעתי. ז'תומרת הזיעה הציפה אותי.
הן הזעיקו אחות ערבייה שחבשה חיג'אב כדי להתקין את העירוי. אחרי שהסיוט נגמר, התברר שלא יוצא לי דם, כי היא פוצצה לי וריד. "הוא היה קטן, ולא שתית מספיק", היא אמרה והייתה נבוכה נורא, עד דמעות. אמרתי לה שלא קרה כלום, איני כועס, ההפך הוא הנכון, אולי הלחצתי אותה.
אלומה הוציאה את העירוי והתחלנו מחדש. היה סבבה, למזלי. הבטתי בשקית עם האמפולות של הברזל מטפטפות לי לווריד, חשבתי שאחרי תהיה לי אנרגיה של הודף כדור ברזל, אבל אלומה הודיעה: "אחרי העירוי השני יהיו תופעות לוואי. אתה עובד היום?". השבתי בחיוב, והוספתי שאני פועל יומי. לא עובדים, לא משתכרים. היא חייכה ואמרה: "תנוח, אל תלחיץ את עצמך".
חזרתי הביתה לתפוס שנ"צ מוקדם של כמה שעות. כיפוש הודיעה לי בשמחה: "גיא יוצא בשבת לטיול של הצופים". כמעט נחנקתי. הרי בכל הטיולים הקודמים שלו הוזעקתי באמצע הלילה כדי להחזיר אותו הביתה.
"זה סופי, כיפוש, כי אני גמור. לא בא לי כוננות עם שחר מהשעה 18:00 בשישי עד הבוקר בשבת. שינה טרופה עם נעליים, יקיצה כל שעה לבדיקת הטלפון, כי אולי הוא או המדריכים יתקשרו ולא אשמע".
"חיים שלי, תשמח, הפעם הוא מאוד רוצה. יהיה לו יופי, תהיה אופטימי. למה תמיד אצלך זה לחפש את השלילי? אני מאמינה בילד שלי".
"יופי שאת מאמינה, כיפוש, באמת, כל הכבוד. אבל אני חטיאר ומנוסה, אני כמעט לא טועה בתחזיות שלי בדברים האלה של ילדים וטיולים. 20 שנה אני הרי בדרכים, להחזיר את הילדים, הביתה, למיטה שלהם. ואני לא צה"ל, אני דרוך תמיד. בסדר, נראה מה יהיה".
נשכבתי על המיטה וחייכתי לעצמי. אחרי זה כולם מתפלאים למה הברזל שלי נגמר, וגם הפריטין (העתודות). נו, באמת, למה?