בגדול, הרוב מאחורינו. השאיפה עכשיו היא להפוך את עזה למודל מוקטן של יהודה ושומרון, מקום שאליו צה"ל יכול להיכנס בכל רגע נתון בלי לגייס מילואים, כדי לכסח את דשא הטרור או לטפל באיום נקודתי ולערוף אותו. כמו ביו"ש. תחזוקה.
אז כמה־כמה זה נגמר? ניצחנו או הפסדנו? קודם כל, אסור לשכוח שמלחמה עם איראן וחיזבאללה יכולה, בכל רגע, לתפוס את מקומה של המערכה מול חמאס. אין סיבה להיתפס לפאניקה. ישראל חזקה מספיק גם מול האויבים הללו, ולפחות כאן הגיבוי האמריקאי עדיין קיים (אם ניתן לו מספיק זמן, ביבי יהרוס גם את זה).
בגדול, לוינסון כותב ש"מטרות המלחמה לא יוגשמו, החטופים לא יוחזרו בלחץ צבאי, הביטחון לא ישוב, הנידוי הבינלאומי לא ייעלם. הפסדנו. זו המציאות. הפסדנו. זה המצב. הפסדנו את המלחמה. זו המסקנה הברורה של כל אזרחי ישראל". על פי לוינסון, זו תחושתם של רוב הישראלים, אבל מכיוון שקשה לנו להודות שהפסדנו, אנחנו מספרים לעצמנו שניצחנו.
לוינסון תולה את האשמה ב"הנהגה הגרועה ביותר בתולדות המדינה", ואולי ב"תולדות כל המדינות". הוא מקונן על סיפור "היום שאחרי", שלא מאפשר לישראל למצוא תחליף לחמאס בעזה, מפרט את חדלונו של נתניהו, "האיש שמאבד את שיקול דעתו מול סיגר בחינם", על ההתמכרות של הציבור הישראלי להתעלמות מהמציאות הקשה ועל מכונת השקר והרעל הביביסטית שהתנאי הנוכחי לקיומה הוא פמפום אגרסיבי של הניצחון הגדול, שבו תלויה ההישרדות הפוליטית של המנהיג ושופרותיו.
ככל שהם ימשיכו לצווח שאנחנו מנצחים, כותב לוינסון, כך יהיה ברור יותר שאנחנו מפסידים. החיים כאן יהיו פחות בטוחים מאז 7 באוקטובר, הנידוי הבינלאומי לא ייעלם, המתים לא ישובו, גם חלק מהחטופים לא.
ניפץ את ההרתעה
מה חושבים רוב הישראלים? לדעתי, הם איפשהו באמצע. בעיקר נבוכים. ביום טוב, נניח אחרי שחרורם ההרואי של שני החטופים, או סיכול מוצלח, או בשורות אופטימיות כלשהן, הישראלים מבסוטים ומתקרבים לתחושת הניצחון. בימים הגרועים, ובינתיים רוב הימים גרועים, הם מדדים לעבר תוגת ההפסד.
אלא שיש גם היבטים אחרים למה שקרה כאן בששת החודשים האחרונים. היבטים חשובים, אסטרטגיים, בעלי משמעות נרחבת. בראשם, המלחמה עצמה שאליה יצאה ישראל בעזה. מלחמה שהוכיחה לכל מי שבנה על חולשתה של החברה הישראלית ועל אי־מוכנותה לשלם מחיר ועל התמכרותה לשקט המזויף, שהוא טעה.
הם לא הגיעו למסקנה הזו מתוך הזיה. היא בנויה על התבוננות פשוטה בהתנהלותה של ישראל לאורך שני העשורים האחרונים. במדיניות ה"הכלה" ההרסנית. בהתמכרות לשקט בעוטף, לשקט בגליל העליון, כי אנחנו בדיוק לפני עונת הצימרים, או עונת התיירות, או עונת החתונות, או החגים, או הרמדאן, או משהו.
מעצמה אזורית שחייליה לא מורשים לירות במחבלים שחוצים את הגדר בצפון, מעצמה אזורית שמשחדת ארגון טרור כדי שלא ישגר אליה בלוני תבערה ורקטות, מעצמה אזורית שנמנעת מהפעלת כוח מול אויבים שנשבעו להשמידה רק כדי לקנות עוד שבוע, שבועיים, חודשיים או שנתיים של שקט מזויף.
לא הכל שחור
האסון הזה הקים את עם ישראל לתחייה. כמו עוף חול אגדי שהיה קבור עידנים שלמים בחול המדבר, קמנו, התנערנו והסתערנו. פתאום התברר שישראל יודעת לשלם מחירים. שישראל יודעת להילחם. שצה"ל מסוגל להכריע כל מי שמתייצב מולו ועוצמתו גדולה עשרות מונים מעוצמת חמאס. ברגע שהכוכבים מסתדרים וההוראה ניתנת, אין מץ'־אפ בין הצבא שלנו למה שעומד מנגד. התברר ששיתוף הפעולה בין כוחות הקרקע לחיל האוויר וכל שאר האמצעים הטכנולוגיים בצה"ל כמעט מושלם.
אבל אסור לטעות: ההוראה לא ניתנה והכוכבים לא הסתדרו. ההוראה שנתניהו נתן הייתה להכיל, להתאפק, להימנע מפרובוקציות ולהמשיך לפטם את חמאס במאות מיליוני דולרים. האסון שההתנהלות הזו הביאה, הוא שנתן את הפקודה ב־7 באוקטובר. פשוט כי לא הייתה ברירה.
ואז גילינו, מחדש, שאין לאף צבא ולאף מדינה המשאב האנושי שיש לנו בצה"ל. הלוחמים. הצעירים שקפצו לאש, המילואימניקים שהתייצבו בהמוניהם ונשארו כמה שנדרש, ההמונים ששכחו את כל המחלוקות ויצאו להגן על הבית, וכמובן שגם החברה האזרחית העוצמתית, היצירתית, המסורה וההחלטית שמגבה את כל זה.
חיינו כאן, במזרח התיכון, בנויים על עקרון ההרתעה. ב־15 השנים האחרונות ההרתעה הזו נשחקה לאבק. בששת החודשים האחרונים היא קמה לתחייה. אחרי שענני העשן יתפזרו ורצועת עזה תתגלה לעולם הערבי במלוא חורבנה, לא יהיה כאן מי שלא יבין ויפנים מה יקרה למי שירים יד על יהודים בפעם הבאה. אני לא יודע עדיין איך יסתיים העימות בצפון, אבל נדמה לי שייקח עוד זמן, הרבה מאוד זמן, עד שמישהו בסביבה יחשוב שאפשר להתנפל על ישראל ולשחוט מאות מתושביה בלי תגובה.
כי אל מול תצוגת הנפל העלובה של המנהיג, אל מול העובדה המדהימה שאין כאן מדינה, אין מעטפת, אין יכולת ניהול, אין מנהיגות ואין ממלכתיות, התברר שיש כאן עם, יש כאן צבא, יש כאן רוח ויש כאן אזרחים מיוחדים במינם, מהסוג שאין באף מקום אחר בעולם. וכשהם נקראים אל הדגל, אי אפשר לעמוד מולם.
כל מה שאני מנסה לכתוב כאן, זה שלא הכל שחור. צה"ל מחץ את חמאס, וישראל שיקמה חלק נכבד מההרתעה שלה מול העולם העוין שמסביב. נוכחנו לדעת שאנחנו חזקים, נחושים, אמיצים ויודעים להקריב ולשלם מחירים. גילינו מחדש את עוצמתנו האזרחית. אני לא יודע איך צריך לקרוא לזה, ברור שלא "ניצחון מוחלט", אבל זה משמעותי. ואני מניח שעוד צפוי לנו, מתישהו, טיול ברפיח.
נתניהו חייב להכריז מתישהו על "ניצחון מוחלט". אני מאמין שהוא כבר כתב את הטקסט. זה יהיה יותר ניצחון מוקלט, ממוחלט. תכלס, האיש הזה הוביל אותנו לאסון, לא לניצחון. למחדל שלא היה כמותו, לתבוסה ולהשפלה שלא חווינו כמותן. אחר כך, בתוך האש, הדם והעשן, קמו הלוחמים והאזרחים הנפלאים של המדינה הזו, כדי להציל את המצב. פשוט, לא הייתה ברירה.
ישראל הפקירה את עוטף עזה ב־7 באוקטובר. הפקרה פושעת, חסרת תקדים, שהחזירה את היהודים בבת אחת לימי הפוגרומים בגולה. המחדל מתחיל מהדרג המדיני, נמשך בדרג הצבאי ומסתיים בחורבן. אין עליו כפרה. מאז חלפו שישה חודשים. צה"ל הפעיל את מלוא עוצמתו ברצועה ופגע בחמאס פגיעה אנושה.
"תעזרו לנו, אני מתחנן"
בצפון, המצב רע בהרבה. הצפון קמל, נובל ומתרסק. ההפקרה בצפון מתרחשת עכשיו. החידלון זועק לשמיים. אין לוח זמנים, אין תאריכים, אין כתובת, אין טיפול. יש בעיקר אטימות, קרבות אגו, בירוקרטיה ויכולת אפסית של המדינה. התושבים מתגלגלים בפתרונות דיור זמניים כבר חצי שנה. החזקים שבהם שכרו דירות והחלו להיקלט במקומות חדשים.
שני סקרים שנערכו לגבי קריית שמונה מראים כי 40% מתושביה לא מתכוונים לשוב לעיר. מדובר בתושבים החזקים יותר. הם עזבו את המלונות, שכרו דירות, מצאו עבודה חדשה או ממשיכים בעבודתם הקודמת, סידרו את הילדים במערכת חינוך אחרת. מי שישובו הם אלה שאין להם ברירה. המבוגרים, החולים, העניים, הנזקקים לרווחה. תוצאות דומות נמדדות במקומות נוספים. הצפון לא רק הופקר, הוא גם נזרק לכלבים ונשבר. ומה יש למדינה להציע מול כל זה? כלום, ושום דבר. חבורה של אפסים מנופחי אגו.
ממשלה שפויה הייתה מעבירה, מזמן, תוכנית חומש לחיזוק ושיקום הצפון. מקצה לה מיליארדים. תוכנית שתכלול חיזוק התעשייה המקומית, מקומות העבודה, החינוך. תוכנית שתתמקד בעוגנים, באוניברסיטה, ברכבת, בבית חולים, בחדר מיון קדמי בקריית שמונה. יש הרבה מה לעשות כדי להבהיר לתושבים שכדאי להישאר, שהמדינה לא נטשה. משהו שיקרין עוצמה, התחדשות ותקווה. הממשלה הזו לא עשתה את זה. נתניהו עלה לצפון לפני יותר מחודשיים והודיע שבתוך עשרה ימים תעביר הממשלה החלטה אסטרטגית לטיפול בצפון. ההחלטה הזו לא עברה. אתמול הוצגה טיוטה בפני ראשי המועצות בצפון. מעט מדי, מאוחר מדי, עלוב מדי, מאולתר מדי.
"הכל נופל בגלל קרבות של אגו", מספר גורם המעורב בנעשה, "דובר על הקמת מנהלת בסגנון תקומה, אבל הממשלה מסרבת. אז דובר על מינוי פרויקטור שיהיה הכתובת המתכללת, המאחדת של כל האירוע, וגם זה לא קרה. אחרי שכמעט נתנו את זה למשרד הפנים, בא שר האוצר ורצה לתת את זה לשרה אורית סטרוק, כדי להצדיק את קיומה ואת תקציביה. ואז הגיע מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי שלי, ורצה את זה לעצמו. ככה הם רבו שבועות ארוכים ושום דבר לא קרה. אין כתובת, אין טיפול, אין כסף, אין כלום".
בינתיים הצפון ממשיך להתפרק ולהתרסק. במקום להטיל את פרויקט הצפון על מישהו שמסוגל להרים אותו (המתאים ביותר הוא, כמובן, שר הפנים ארבל. גם השר יצחק וסרלאוף, שמפגין פעלתנות חיובית, יכול לעשות את זה), ממשיכים לריב על כיבודים.
בן־מובחר: "תעזרו לנו, אני מתחנן, אנחנו מאבדים את התושבים שלנו, כולם הופכים לנזקקי רווחה. קצב התמותה הוכפל. מספר הנזקקים הוכפל. אני הולך בלילות עם עששית לקבור את המתים בחושך, בכפר יובל, כי אסור להדליק אור. איפה שר החקלאות שיעזור לענפים הקורסים? איפה המדינה?".
טיוטה ראשונית עלובה
קרן האור היחידה בישיבה הייתה נכונותו של שר הפנים משה ארבל לוותר על האגו ולהניח לגורם אחר לתכלל את הצלת הצפון. הבעיה היא שארבל הוא אולי היחיד שמסוגל לעשות את זה כמו שצריך. אחד השרים הבודדים שנותנים עבודה בנושא, ובכלל. אלא שבינתיים, מלחמות היהודים נמשכות, יוסי שלי מתעקש "לתכלל" את הכל ומצליח בעיקר לקלקל את הכל. מה שנוצר בשטח זה שעטנז.
"לקחו כל מיני כספים שאיגמו לטובת חרבות ברזל ואומרים שיעבירו לנו. אשרי המאמין. מדברים על 1.9 מיליארד למיגון. אתה יודע שההחלטה הזו על מיגון עברה כבר בכמה ממשלות ומעולם לא יושמה? לדעתי בסוף סמוטריץ' מביא איזה 300 או 400 מיליון. שזה אפילו לא מצחיק.
"אבל עזוב את הכסף. מה עם הביטחון? חצי שנה למלחמה. תחזירו אותנו הביתה! אני ישנתי רק שלושה ימים מחוץ למטולה. אני נשארתי כאן. אני לבד. המקום ריק מאדם. חצי שנה אני ראש מועצה בלי תושבים. אנחנו מבקשים הגנה. תדאגו שחיזבאללה לא יהיו 8 או 10 ק"מ מהגבול. אתה מבין שיש כאן רצועת ביטחון, אבל בצד שלנו? זו בושה! המדינה החזקה במזרח התיכון.
"הם מציגים היום תוכנית לחיזוק הגליל. זימנו את כל ראשי המועצות, גם אלה שלא פונו ולא רלוונטיות, במקום לתת לנו תשובות אמיתיות. נהריה, מעלות, אלה מקומות שפורחים עכשיו, כי הם לא פונו, והם משגשגים בין היתר בגלל התושבים שלנו, שנקלטו שם. המדינה הזו אטומה לגמרי. אני אשאר נאמן לתושבים שלי. הרי הכל הצגה. גם אם תהיה החלטה, היא לא תיושם ותסתכם בפרוטות.
"שמע בדיחה, יש כאן המון צבא, החיילים גרים בבתים של התושבים. הבתים נהרסים בינתיים. בכל זאת, צבא. אתה מבין שהאזרחים ממשיכים לשלם את חשבון החשמל, גם כשהם לא בבית? ואת הארנונה. לפחות שישלמו להם שכירות, משהו. נראה לך הגיוני? ואין עם מי לדבר. כולם נעלמו ונאלמו. יש לי שישה עסקים שנפגעו ישירות מטילי נ"ט. ומיותר לציין שכל העסקים סגורים. ואני חייב להמשיך לגבות מהם ארנונה. אתה מבין? המדינה לא מוכנה אפילו לפטור אותם מארנונה.
"אומרים, שיפצו אותם דרך מס רכוש. אתה יודע כמה זמן זה ייקח? למה לא עושים ההפך? יפטרו אותם מארנונה עכשיו, אחר כך יתקזזו עם מס רכוש. זה הזוי. מטולה, שמעולם לא פונתה, ריקה כבר חצי שנה. יש כאן כיתת כוננות של 34 איש, אני ושני עובדי מועצה. זהו. זה מה שנשאר מהציונות באצבע הגליל".
קריית שמונה, העיר היחידה בצפון־מזרח, מול חיזבאללה, מתפרקת בשידור חי. מטולה, שנוסדה לפני 128 שנים, שוממה וחרבה. הטקס המסורתי לציון י"א באדר, שמתקיים 104 שנים ברציפות, בוטל. החקלאות קורסת, התיירות מתפרקת, התושבים מאבדים תקווה, ועמל של עשרות שנים יורד לטמיון. ורק עכשיו, חצי שנה אחרי שכל זה החל, הם מגבשים טיוטה ראשונה לתוכנית חלקית, חובבנית, מצומצמת וקמצנית, שאולי תגיע ליישום בעוד 60 יום.
אז ביום חמישי הגיעו ראשי המועצות לפגישה עם יוסי שלי בנוף הגליל. בסיומה, פרסם משה דוידוביץ', יו"ר פורום יישובי קו העימות, הודעת בוסר ספקנית: "בשלב זה הטיוטה שהוצגה לנו עדיין לא נותנת מענה למטרת־העל... בעיקר בהיעדר תיקוני מדיניות מהותיים שקריטיים לריפוי השבר הכלכלי, החברתי והנפשי שחווה האזור. אני מאמין שמנכ"ל משרד רה"מ וצוות משרדו, שהיו קשובים, יביאו יחד איתנו בימים הקרובים הצעה הולמת לחיזוק קו העימות".
ועל זה נאמר, אשרי המאמין.
קן הקוקייה
בינתיים התרחשה דרמה אופיינית כשמישהי שהובאה ללשכה זמן קצר קודם, נפלטה ממנה. היא הייתה סוג של עוזרת כללית כזו, שהסתובבה באקווריום ומשכה תשומת לב, וזה כנראה מה שהביא לסיום דרכה. קספריוס לא החליט לפטר אותה (אין לו סמכויות אמיתיות), אבל המשימה הוטלה עליו. כך היה. המפוטרת, חדורת רגשות נקמה, שמרה על קשר עם הגברת נתניהו והציגה לה בשלב מסוים התכתבויות עם קספריוס שבהן נדון מצבה הנפשי. של הגברת, הכוונה. והמלצות לטיפול (במכות חשמל, לכאורה). ובכן, בערך עשר דקות אחרי שהחומר המפליל הזה הוצג בפני הגברת, קספריוס הפך להיסטוריה רחוקה.
כמה שבועות חלפו, ומאז ועד היום הוא בבית. עם משכורת ורכב, אבל מנותק מהלשכה ומחכה לסידור מתאים. כמו רבים מאוד לפניו. אגב, למקורביו הוא אומר שההתכתבות שהוצגה מזויפת, שלא היה, לא נברא, הוא בחיים לא יוציא את דיבת הגברת וכו' וכו'. מקורביו מהנהנים במבוכה.
דוכן העדים מתקרב
הסיפור של פילבר מזכיר לכולנו שתיקי נתניהו ממשיכים להתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים. בקצב הזה, בתוך מספר חודשים יצטרך נתניהו עצמו לעלות על דוכן העדים ולמסור את גרסתו. על פי כל המומחים והמשפטנים שעוקבים אחר האירוע, עדותו של נתניהו עלולה לגרום לו נזק אסטרטגי. הפרקליטות שומרת על לא מעט קלפים חבויים בשרוול שאמורים להישלף מול הנאשם. הוא גם ייאלץ להתמודד עם כל השקרים הבוטים שפיזר בחקירתו, ועם כל המקרים האינסופיים שבהם לא זכר כלום ושום דבר.
אם נתעלם מהמולת השופרות שמנסים לזכות את נתניהו באמצעות אינסוף תיאוריות קונספירציה ופרסומי סרק והבל, הרי שהמקרה הטוב ביותר מבחינתו הוא זיכוי מאשמת השוחד והרשעה בשניים או שלושה אישומי מרמה והפרת אמונים, ברף הגבוה. פירוש הדבר, עונש מאסר בפועל. עד עכשיו, נתניהו דילג ופסח על כל ההזדמנויות לבצע אקזיט מהאירוע ולסגור עסקת טיעון נטולת עונש מאסר, שפירושה יהיה סוף חייו הפוליטיים. אם הוא ימשיך להתמהמה, יש מצב שיביא את עצמו במו ידיו לשערי מעשיהו. או, לפחות, לדוכן העדים.
התרעות פיקוד העורף