1. כשהודיעו בטלוויזיה שמאות כטב"מים וטילים שוגרו מאיראן לכיוון ישראל ותוך כמה שעות יגיעו לארץ הקוידש, עליתי על ג'ינס, סנדלים וסווטשירט וירדתי לחוף מציצים, 50 מטר מדירתי הצנועה. ברחוב לא הייתה אף מכונית. לא השתוללו כמדי ערב צעירים על קורקינטים, ואף שליח וולט לא נסע בפראות על המדרכה. שקט יותר מיום כיפור. אף בן אדם לא עשה הליכה בטיילת, על קו החוף לא נצפה אף זוג מאוהב. עמדתי לבד על קו המים, הבטתי על קו האופק, הקשבתי למוזיקה הנפלאה של הגלים המגיעים לקו החוף, וריחפתי על כנפי הדמיון 42 שנים אחורה.

לקראת חג הפסח היו מגיעים המונים לשארם א־שייח', שם התגוררתי. כדי לחסוך מעצמי בלבולי מוח מאורחים לא קרואים, הייתי מעמיס על הג'יפ שלי שק שינה, כמה בקבוקי ערק, קנקלים עם מים, גזייה, קפה, כמה ספרים ומצרכי מזון שלא מצריכים מקרר, ובורח למפרצון הקטן, כמה קילומטרים מאופירה, שם נהגתי להתבודד.

בחוף מציצים, זמן קצר לפני שעת היעד להגעת הטילים, אני מזהה אדם מתפלש בחול. זה “המתגרד", הומלס שנוהג להסתובב בשטח ואינו מפסיק לגרד בראש, בגב וברגליים. בדרך כלל הוא חצי עירום ומלוכלך. ביד שאינה עוסקת בגירוד יש לו בקבוק בירה. הוא מדבר עם עצמו, לפעמים צועק על עצמו וסוטר על פניו. חוץ ממנו נמצא עוד אדם אחד על קו החוף. הוא עומד ומתפלל בדבקות, מדי פעם זועק “שמע ישראל", פוצח בריקוד כלשהו וחוזר להתפלל. אני תופס פינה מרוחקת על קו החוף, מצית סיגריה מלאה בקנאביס רפואי (ברישיון) להקלה על כאבי הגב התחתון. אני מרגיש כאילו חזרתי למפרצון הקטן בשארם א־שייח'.

2. המטוס שייט באוויר מעל קו המים שבין אילת לאופירה. ככל שהתקרב לשדה התעופה, הנמיך טוס. כמי שעסק בדיג, הייתי מוכן להישבע שאני רואה מלמעלה את הדגים שנעו ליד הריף במים הצלולים של ים סוף. השילוב של המדבר והים היה עוצר נשימה. כשנחת המטוס באופירה, כבר גמלה בי ההחלטה שאני עובר לגור כאן. את הלילה הראשון שלי בשארם עשיתי במפרץ נעמה. הבן אדם שאיתו טסתי סידר לנו איזה קרוון לישון בו. המראות שראיתי עם מסיכה ושנורקל מתחת למים הטריפו אותי. אחרי שעות במים שכבתי על קו החוף, מותש.

המיית האדוות בזמן הגאות נשמעה לי כמוזיקה המושלמת בעולם. יומיים מאוחר יותר, כשחזרתי לתל אביב, מכרתי את המסעדה הקטנה שלי וסגרתי עוד כמה עניינים. למזלי, ראיתי מודעה בעיתון שדרוש מציל לחוף נעמה, הלכתי למשרדי המנהל לפיתוח מרחב שלמה, בהנהלת ראובן אלוני ז"ל, ויצאתי משם כמציל האחראי של חוף נעמה. אלו היו השנים המאושרות בחיי. אחרי תקופה קצרה של מגורים עם פקח שמורות הטבע אריה קלר, קיבלתי ברווקייה דירה עם חצר אחורית קטנה ונוף למפרץ אופירה. בחזית הבית היה מגרש חניה וכמה עשרות מטרים משם המדבר המופלא. השלב הבא היה קניית ג'יפ יפהפה (וויליס 64) מאחד מעובדי מקורות, ומאותו רגע הבנתי שאני בגן עדן.

בדירתי הצנועה היו שני חדרים, מטבח ושירותים. היו זרוקים בה כמה מזרנים, ארון בגדים ריק, שולחן, שני כיסאות, מקרר קטן, פלטת גז ורדיו טרנזיסטור. אחרי ששטפתי את האדמה בחצר במשך כמה שבועות, זרעתי צנונים, אבטיחים, מלונים, גזר ננסי וחצילים. כשהייתה נביטה, חיסלתי בקבוק ערק מרוב שמחה. כשאכלתי את הצנוניות והגזרים הראשונים, לא היה גבול לאושר שלי. כרווק מושבע ואוהב נשים עוד יותר מושבע, לא הייתי מחמיץ את האוטובוס שהגיע מאילת. כל יום, בשעה חמש אחר הצהריים הוא היה עוצר בתחנה האחרונה, בקיוסק של תחנת הדלק בבעלות טוביה הלר, אשר כמו בעיירות של המערבונים חלש על כמה עסקים בעיר וידו הייתה בכל המתרחש בשטח.

הסיבה לציפייה לאוטובוס הייתה כפולה: קודם כל, הוא הביא את העיתונים; שנית, ויותר חשוב, הוא הביא את התיירות המקסימות משוודיה, מדנמרק, מהולנד, מגרמניה וגם תיירות ישראליות עם ראש טוב, שהחליטו לברוח לטבע.  לרגע אני מתנתק מהזיכרונות משארם. אני מביט על סוכת המציל בחוף מציצים שבה “ביליתי" כמה שנים כמציל ובמקביל עבדתי בדיג עם גולי הדייג ואורי שרון. אלו היו ימים נפלאים. עכשיו אני יושב בחוף, 50 שנה אחרי, ממתין לטילים ולכטב"מים ששוגרו לעבר ישראל. “עולם מטורף", אני ממלמל לעצמי וחוזר עם המחשבות לגן העדן האבוד, שארם א־שייח'.  

3. מסיבות שונות ומגוונות נטשתי את עבודת המציל וניהלתי את המזנון של מועדון צוללי ים סוף. הכרתי אנשים מדהימים מכל רחבי העולם שהגיעו לצלול באתרי הטבע התת־ימיים, וכחלטורה הייתי מדווח לגלי צה"ל על אירועים חדשותיים מהאזור, וכאלו היו לא מעט.
צריך להיות משורר כדי לתאר את לילות אופירה הקסומים. השילוב הקטלני בין הים המופלא, הירח המדהים שהקרין על המים, היפהפיות שרוב הזמן לא הטריחו את עצמן ללבוש מותגי אופנה כאלה ואחרים, ארוחות הדגים, נגני גיטרה מזדמנים שהנעימו את הזמן - כל אלו הפכו את החיים למסיבה מתמשכת.

באחד הימים כינס ראש צוות המנהל לפיתוח מרחב שלמה, סגן־אלוף (במיל') דני הררי, את החבר'ה מאופירה, מדי זהב (אזור דהב) ומנביעות (נואיבה), והודיע על הקמת יחידה צבאית מיוחדת שתצטרך לתת מענה במקרה של פעילות טרור, עד שיגיעו הכוחות המיוחדים המטפלים באירועים כגון אלו. העבירו אותנו אימונים מפרכים שאליהם התייחסנו ברצינות, אבל לא איבדנו את ההומור. מי שהיה שומע את הקטעים בקשר בעת שהיינו מבצעים הסתערות, היה משתין מצחוק. דוברי היידיש שבינינו ניהלו את המתקפה ביידיש. דמיינו חבורת מגודלי שיער שזופים משמש המדבר מסתערים על היעד וצווחים “שיס... עראבר" (תירה... ערבים) או “צוויי עראבר גגנגן" (שני ערבים הלכו).

מפקד מרחב שלמה, תת־אלוף צורי שגיא, שהיה ונשאר עד היום חבר בלב ובנפש, ביקש ממני יום אחד שאהפוך לאיזו תקופה לרציני ואתפוס פיקוד על נקודת המפגש הראשונה בין צה"ל לצבא המצרי. בטקס חגיגי בלשכתו העניק לי דרגות קצונה (סגן) כדי שמפקד הכוח המצרי שיהיה מולי לא יתנשא עליי. זה היה המפגש הראשון בתהליך השלום בין המצרים לישראלים: “סגן ממדוח", אמר לי קצין המודיעין, “מדבר עברית, הוא למד באוניברסיטת אל־עזאר והוא קצין מודיעין ערמומי, הוא ישחק אותה כאחד שלא מדבר עברית אז תיזהר בהתבטאויות שלך".

בדקות הראשונות של המפגש הגענו עם מדים מצוחצחים, פטפטנו באנגלית (שלי עילגת), והצעתי לשחק בדרטס (אותם חצים שמשליכים לעבר מטרה על הקיר). הוא הסכים בשמחה, ואחרי חמש דקות החלטתי לעשות לו מבחן ראשון, שהיה גם אחרון בנוגע לידיעותיו בעברית. 
כשהוא עבר עם הרגל את קו הזריקה של החצים, אמרתי לרנה, אחד החיילים שלי שישב וצפה, “תראה את הערבי המניאק גונב עם הרגל את הקו". ממדוח, באינסטינקט, החזיר את הרגל אחורה. “יאללה ממדוח, נתפסת על חם. מעכשיו נדבר עברית, למה האנגלית שוברת לי את השיניים". מאותו יום דיברנו עברית.

לקח שבועיים עד שהמצרים החליטו להחליף את ממדוח, לאחר שמישהו כנראה הלשין שהוא הסתחבק איתי ונסע איתי לבלות בשארם (באישור תת־אלוף שגיא). את עניין החילופין ידעתי כשנקראתי ללשכתו של שגיא. ישבו שם קצינים בכירים, צורי קרע את הדרגות מהכתף שלי. “מה עשיתי", צעקתי לו. כולם התגלגלו פתאום מצחוק.

“קיבלת קידום לסרן, כי המצרים מביאים במקום סגן ממדוח את סרן אוסמה, ואנחנו לא ניתן לו להתנשא עליך". אורחים נכבדים הגיעו לסיני ושאלו את המפקד מה אני עושה בלשכתו. צורי היה ממתיק איתם סוד, ומספר שאני יועצו לענייני רומו של עולם והצלתי אותו כמה פעמים ממוות. כשהם הביטו עליו מופתעים, הוא הסביר להם בצחוק רועם שהצלתי אותו ממוות משעמום.

4. בשלוש השנים שלפני הפינוי עסקתי בדיג של דגי נוי ליצוא. רוב שעות היום נמצאתי מתחת למים, הכרתי כל דג וכל תרגיל התחמקות שהוא ינסה לעשות לי כדי לא להילכד. היה לנו מתקן שבו טיפלנו בדגים עד שנשלחו לחו"ל. יום אחד יצאנו עם היאכטה של העסק לדוג באזור האי טיראן (דגים מסוימים נמצאים רק שם). אני ומנהל החברה עדי צוודרלינג הגענו לריפים בתוליים תוך כדי סיכון, כי הם נמצאו בשטח אויב. לקראת ערב התברר לנו שבגין טעות של עובד אחר נתקענו בלי דלק. הים עלה לממדים מפחידים, גלים של שלושה וארבעה מטרים ורוח מאיימת סחפו אותנו לעבר הבלתי נודע.

24 שעות היטלטלנו ללא מזון ומים, השלכנו את הדגים שדגנו לים, ניסינו לעשות מבלוני הצלילה עוגנים צפים שיעכבו את ההיסחפות. זה היה מפחיד. חיל הים חיפש אותנו, ולמזלנו אחד מלוחמי הדבור זיהה משהו חשוד לקראת הלילה השני שלנו בים, והדבור הגיע אלינו וחילץ אותנו. זו הייתה חוויה קשה, אבל ביום שאחרי - היא הייתה שווה.

בשנת 1981 הגיע סאדאת לפגוש את בגין באופירה. חלק מהחבר'ה תכננו כמה צעדים אלימים כדי לפגוע בפגישה ובהסכם השלום והפינוי שבעקבותיו. אני התנגדתי. למרות הכאב והפחד לעזוב את המקום החלומי, הבנתי שהסכם שלום הוא גדול הרבה יותר מההנאה האישית שלנו. את בגין, עד אותו יום, לא אהבתי בלשון המעטה.

כנציג הרווקים הייתי אמור לפגוש אותו לפני המראתו משארם, לסגור עניין מסוים שקשור לדיור החלופי בצפון במסגרת הפיצויים. ראש לשכתו הציג אותי בפניו. הייתי עם בגד ים ספידו וטי־שירט נטולת שרוולים. באותם ימים היה לי שיער ארוך ובלונדיני מהשהייה המרובה בים ובשמש. בגין, בקול ציני, שאל: “זה נציג הרווקים או הרווקות?", קיבלתי עליו ג'ננה. “אדון בגין, אני לא שואל אותך למה אתה בא חנוט בחליפה ועניבה למקום עם טמפרטורה של 40 מעלות, אז אל תלעג למראה החיצוני שלי", אמרתי. בגין הביט עליי בעין של אבא טוב: “איש צעיר", אמר, “אם נפגעת אני מתנצל". הוא אחז בזרועי וביקש שאגש איתו לצד ואז לחש באוזני: “צר לי, אך ניאלץ לדחות את הפגישה. עליזה אשתי חולה מאוד, ואני חייב להגיע אליה כמה שיותר מהר", מאותו רגע למדתי לאהוב את בגין ה"מענטש" (הבן אדם).

כמה ימים לפני המועד האחרון לפינוי עליתי על הג'יפ והתחלתי את מסע הפרידה שלי מסיני. עברתי דרך החופים והמפרצונים המקסימים, דרך יישובי הבדואים, דהב, נואיבה בואכה אילת. הגעתי הרוס כמי שחרב עליו עולמו. הייתי שפוך, שתוי ואומלל אצל רפי נלסון, שם נשארתי חודשים ארוכים בתקווה שעוד אחזור לבית הקטן שלי בשארם. זה לא קרה. זה לא יקרה.

הגעתי מהגיהינום התל־אביבי לאופירה, ומחיר השלום שלי היה לחזור לגיהינום. אחרי 42 שנים אני יושב על קו המים בתל אביב וחולם על שארם, ממתין למתקפת הכטב"מים והטילים האיראניים ומפזם את שירו של עמוס אטינגר “הו שארם א־שייח', חזרנו אלייך שלישית", אבל זה חלום שכנראה כבר לא יתגשם.

מדינת ישראל פינתה את רצועת החוף בסיני ב־24 באפריל 1982, לפני 42 שנה.