השיח הציבורי נעזר השבוע במילים רבות כדי למתוח אנלוגיה, מתבקשת כביכול, בין האיפוק שגזרה על עצמה ישראל במלחמת המפרץ הראשונה לבין ימים אלה. האם באמת ניתן להסיק גזירה שווה מהתנהלות ישראל בראשות יצחק שמיר ב־1991?
החלטת השרה רגב בטקס הדלקת המשואות נועדה להגן על נתניהו | גאולה אבן סער
דין שווה לכולם: כשמדובר בחוק - אין טובים ואין רעים | גאולה אבן סער
ההבדלים המהותיים הם רבים. ישראל הותקפה על ידי עיראק בראשות סדאם חוסיין ב־39 טילים, אך מבלי שהיה לה קשר כלשהו למלחמה ההיא. מטרתו של הרודן העיראקי בהתקפת ישראל הייתה לפרק את הקואליציה בהובלת ארה"ב שמנתה אז 34 מדינות, בהן מדינות ערביות רבות. הציפייה הייתה לתגובה ישראלית שאולי תשנה את התפתחות הדברים.
ב־2024 הגיבה איראן להתנקשות בגנרל איראני ואנשיו שייחסה לישראל (ישראל לא לקחה אחריות) בדמשק, במבנה שהאיראנים טוענים שמשמש כנציגות דיפלומטית. ואולי מצאה איראן הזדמנות נוחה, על רקע זירות הלחימה הרבות של ישראל בחרבות ברזל, לנסות לייצר משוואה חדשה ושונה. על פי פרסומים, זה למעלה מעשור, במסגרת המב"מ, תוקפת ישראל מטרות איראניות על אדמת סוריה ולעתים אף על אדמת עיראק.
מחד, ההתקפה העיראקית על ישראל לא הייתה נעוצה בשום דבר שעשתה ישראל.
מאידך, להבלגה ישראלית ב־2024 יכול להיות הקשר רחב הרבה יותר. דווקא משום שישראל ואיראן (בעיקר באמצעות שלוחיה של האחרונה) מחליפות מהלומות כבר שנים. כלומר, ההתקפה העיראקית על ישראל הייתה במידה רבה אפיזודה. בין ישראל לאיראן מתנהלת זה עשרות שנים מערכה אסטרטגית שכוללת את חתירתה של איראן לגרעין, כמו גם בנייתן, חימושן ומימונן של מדינות טרור בגבולותיה של ישראל.
התקווה של סנוואר
שמיר בזמנו יכול היה לאפשר לקואליציה הבינלאומית "לעשות את העבודה" ולא לסבך את ישראל במלחמה. לישראל ב־2024 אין מי שיעשה עבורה את העבודה מול איראן (בצד ההתקפי). בצד ההגנתי סייעה ארה"ב לישראל גם ב־1991 (באמצעות סוללות "פטריוט") וגם במוצאי שבת האחרונה.
הרצון והלחץ האמריקאיים והבינלאומיים למנוע תגובה ישראלית היה אז וגם השבוע. אבל ברטרוספקטיבה, נדמה שקיים קונצנזוס על מדיניות שמיר ב־91 הרבה יותר מכפי שהיה בזמן אמת. גם אז היה לחץ פוליטי וגם לחץ מצד מערכת הביטחון להגיב, כפי שהיה בשבוע החולף.
הפעם, ייתכן גם שתמורת הימנעות מפעולה מיידית יכולה ישראל ליהנות מתמורות מדיניות וביטחוניות רבות ערך מצד ארה"ב: בחימושים, בהקשר לפעולה ישראלית ברפיח, בווטו על החלטות במועצת הביטחון ועוד.
אבל הסוגיה העיקרית אינה הלחצים הפנימיים והחיצוניים לפעול או לא לפעול. השאלה היא האם תגובה ישראלית תשנה את פני מערכת חרבות ברזל, בשעה שישראל עדיין רחוקה מהשגת היעדים שקבעה לעצמה.
השאלה הראשונה היא האם תקיפה ישראלית משמעותית לא תביא להגשמת משאלתו של יחיא סנוואר בדבר "איחוד הזירות", בניגוד מוחלט למדיניות ישראל עד כה שחתרה למנוע זאת. השאלה השנייה היא האם עצם ההתקפה האיראנית העצומה על ישראל לא מעידה שאסטרטגיית בידול הזירות כבר קרסה למעשה.
התעוזה האיראנית, שעד כה העדיפה לשמור מרחק מזירת הקרב ולהסתמך על שלוחותיה, מעידה שקיימת אפשרות שהפור כבר נפל. אם זה כך, על ישראל בכל מקרה לבחון מחדש את מדיניותה ואת יעדיה במלחמה. ייתכן בהחלט שהסטת מרכז הכובד לגבול הלבנון נדרשת זה מכבר, כמו גם שמירת קשר עין עם התפתחות פרויקט הגרעין האיראני בשבועות ובחודשים הקרובים.
נקווה שנצליח לזהות דיון אסטרטגי אמיתי בממשלת ישראל, ולא רק דיונים בלתי סופיים בסוגיית התגובה למהלכים שיוזמים אויבינו.