עמית מוסט היה לוחם וחובש בסיירת נח"ל. ב־7 באוקטובר הוא נפל במוצב סופה, בזמן שניסה לטפל בפצועים הרבים במקום. מוסט גם היה חלק מהחבורה של אורי, הבן שלי. הם נקשרו דרך המוזיקה. לפני שבועיים התקיים טקס שבו קראו למשעול במודיעין על שמו. בתוך הפארק שבו בילה מאז שהיה ילד. ליד הבית. האנשים הקרובים אליו דיברו, ונדמה שהעיר כולה הייתה שם. ובכתה.
אחרי תקיפה חריגה בדרום לבנון, צה"ל פגע גם במזרח המדינה | צפו בתיעוד
ראש רשות בצפון מאיים: "אם לא תהיה אמירה ברורה - אקרא לתושבים לחזור הביתה"
גם הלהקה של אורי, בלוברי, התאחדה לרגע - שניים מהחברים נלחמו בעזה ממש עד עכשיו - כדי לבצע את אחד השירים שמוסט הכי אהב, "Come Back to Earth" של מק מילר. כשאורי שר את השורה האחרונה, "they told me it only gets better", התחושה כבר הייתה קשה מנשוא.
הבטתי בכל בני החבורה הזו. והם נראו לי כל כך חסרי אונים. כל כך הלומים. נדמה שרק אתמול כולם ישבו אצלנו בחצר, כולל מוסט היקר, העבירו צחוקים - ועוד כמה דברים, ודיברו על העתיד. ועכשיו, חלק מהם הפך למשעול. והחלק האחר נדרש להתבגר בבת אחת.
החבר'ה של אורי התחרו על החצר עם החברים של הבן הגדול שלי, איתמר. חבורה מגובשת של ילדים מודיעינים מלידה, ברובם, שהגיעו לעולם רגע לפני המילניום החדש. עכשיו, כשהם בני 24, מחציתם לערך נמצאים תחת צו 8 שני - הראשון ארך כמה חודשים, מ־7 באוקטובר. והחצי השני מחפש את עצמו, כשראש גשר כבר נשלח לאוסטרליה, מתוך מטרה גלויה למצוא שם עבודה ולהביא אחריו חלק מהחברים. לפעמים, מזדמן להם להיפגש באופן נדיר בחצר, כשלפחות חלק מהם בחופשה. הם כבר לא צוחקים כמו פעם.
כשזה בכל זאת קורה, הם מגרשים מהחצר את הבן הצעיר שלי, יאיר, ואת החברים שלו מהצופים. עוד חבורה מהממת של בני 17, שהצירוף בין המלחמה לצו הגיוס הראשון גרם למרבית חבריה לרוץ על הגבעות של מודיעין, כדי להיכנס לכושר בדרך לגיבוש כלשהו. שעוד יגיע.
אני צופה מהצד בכל החבורות האלה, ולבי נחמץ. לא רק בשל המלחמה הארורה, זה הרי משהו שכמה וכמה דורות של ישראלים חוו על בשרם. אלא בגלל כל ההתרחשויות שהצעירים האלה נאלצו להתמודד איתן. רק לפני כמה שנים נפלה עלינו הקורונה, שגרמה לחצר שלנו להתרוקן ולילדים להתחרפן. לאורי זה גמר על י"ב. הוא למעשה לא סיים מעולם את התיכון באופן אמיתי ו"בילה" כמעט שנה בחדר. יאיר, הקטן, הלך לאיבוד במשעולי הזום, ולא למד למעלה משנה. הילד השמח והאהוב החל לחוות פתאום חרדות וקשיים חברתיים. מהסיפורים שהגיעו על החברים שלהם, הבנתי שהילדים הפרטיים שלי עוד יצאו בזול.
תוסיפו לכל אלה את המהפכה הטכנולוגית שהדור הזה נולד לתוכה. ובייחוד, הרשתות החברתיות. הארורות, אם יורשה לי. לפחות במובן החברתי - והלא פעם אכזרי שלהן. אני עוד זוכר את עצמי, כמתבגר, יושב לבד בבית בשישי בלילה, חושב על כל המסיבות שלא הוזמנתי אליהן. הילדים שלי לא נדרשו לחשוב. הם פשוט ראו על מסך הטלפון צילומים של ילדים צוהלים במסיבות, שלא פעם גם התגרו באלה שלא הוזמנו ועלבו בהם.
לגדול לתוך מציאות כזו, שבה אתה שרוי בפומו אינסופי וגם חשוף ללא הרף לעיני כל, כולל העניין החיצוני שהופך פתאום להרה גורל (כי כולם מצטלמים. כל הזמן), זה עניין מאתגר כשלעצמו. אבל כשמוסיפים לו את הקורונה, ואז גם את המלחמה, זו כבר מעמסה שקשה מאוד להתמודד איתה. בלילה שבו נורו עלינו הטילים מאיראן ישבתי מול המסך עם שניים מהילדים - השלישי הוצב בגבול הצפון - חשתי היטב בחרדה שלהם וחיפשתי הסברים מרגיעים, שיכניסו הכל לפרופורציה. התפקיד הקבוע שלי בבית. אבל פתאום, נעלמו לי המילים. כי הבנתי שני דברים. האחד, שהם חווים אירועים מטורפים באמת. כאלה שאי אפשר לגמד בהומור או בציניות. והשני, שכל עצה שאתן להם מבוססת על המציאות שלי, בגילם. והמציאות הזו כבר לא רלוונטית. נשאר לי רק לחבק.
על הסכין
איך חוגגים את החג אולי הכי חשוב בלוח השנה, בזמן כל כך עצוב ופסימי? ועוד חג שמדבר על חירות, בשעה שלמעלה ממאה ישראלים שבויים בעזה? דווקא השנה, אני מרגיש שפסח הפך למשמעותי בהרבה. לא במובן של חג, שבו חוגגים, אלא כמועד. ציון דרך. ובעיקר תאריך המדגיש את הגורל היהודי, שנדמה שלא מפסיק לחזור על עצמו.
אני לא מבין מדוע טקס המשואות של השנה יתקיים ללא קהל. כלומר, אני מבין את הרקע. מירי רגב, המארגנת, חוששת מפרובוקציה של אנשי שמאל שינצלו את הבמה הממלכתית לצורך מחאה. ואגב, חוששת בצדק. אבל זו לא סיבה מספקת. צריך להתאמץ ולמנוע פרובוקציות כדי לשמר את המסורת החשובה הזו. השינוי הוא עוד מתנה לאויבים שלנו.
"Baby reindeer" (נטפליקס) היא מיני־סדרה המבוססת על סיפורו האמיתי של הקומיקאי הסקוטי ריצ'רד גאד, שגם מככב בה. גאד נרדף בידי סטוקרית מטורפת, אבל אפשר לה להשתלט עליו בגלל התעללות מינית טראומטית שעבר קודם לכן. ועד לכאן ספוילרים. המלצה שלי: רוצו לראות. זה אפל, זה מרתק, זה אמיתי וחזק.