בכל שנה בערב יום הזיכרון לשואה אני שוקע במרה שחורה, נזכר בעובדה שמעולם לא היו לי סבתות וסבים, נזכר בתמונות של בני המשפחה של הוריי, מאות מהם שמעולם לא הכרתי.
ואז הוא החל למנות אותם, לומר את שמותיהם של האחים והאחיות, הגיסות והגיסים, הדודות, הדודים ובני הדודים, רשימה ארוכה של בני משפחתו־משפחתי שנרצחו בשואה. עד שנפטר בגיל 103 הוא שקע בעולם הדמיון, בקושי דיבר, כאב על כך שחלק מצאצאיו לא באו לבקר אותו.
חברתי הטובה פרופ' שרה בנדר חקרה את מה שעבר על היהודים באזור העיר ביאליסטוק, האזור שבו חיו הוריי. יום אחד הבאתי אותה למפגש מרגש עם הוריי, שביקשו לדעת מה עלה בגורל בני משפחותיהם־משפחתי. מה שהיא סיפרה להם לא עשה להם טוב. הידיעה שחלק גדול מהמשפחה הגיע לתאי הגזים גרמה להם בגילם המופלג למרר בבכי.
המחשבות על תאי הגזים, האנשים המוכנסים אליהם, מופשטים מבגדיהם, מובלים אל מותם כמו עדר צאן המובל לשחיטה, עשו לי סיוטים נוראיים בלילות רבים. יום אחד, בתקופה שבה הרביתי לצייר, ציירתי תא גזים כפי שדמיינתי אותו. זה היה רישום קשה, שצמרר אנשים כשהראיתי להם אותו. אני מפרסם אותו השבוע במדור כדי להמחיש את דבריי ועושה זאת בלב כבד.
אני עושה הפסקת כתיבה, מכין קפה ומדליק רדיו לשמוע חדשות. יום ראשון אחר הצהריים, אש נורתה מרפיח אל עבר כרם שלום וגבתה את חייהם של ארבעה חיילים. עשרות טילים שוגרו לקריית שמונה ויישובי אצבע הגליל. הפוליטיקאים מגיבים במהירות מה צריך לעשות, איך צריך להגיב. כולם חכמים, כולם גיבורים שחזקים בפקה פקה.
מכבה את הרדיו בזעם ויוצא למרפסת, לראות ולשמוע את גלי הים הסוער. המציל קורא למתרחצים לצאת מהמים, יש דגל שחור, הים מסוכן. בא לי לומר לו שלא רק הים מסוכן, בכל ארץ הקוידש מסוכן ואין מציל ומושיע.
מסוקים מגיעים מכיוון דרום וזה סימן רע. חבר מחוטף עזה מצלצל. בעקבות הירי סמוך ליישוב שבו הוא גר והנפגעים הרבים הוא שואל בקול בוכים: “למה לא נכנסים לרפיח וקורעים להם את הצורה?".
על שולחן העבודה שלי מונחים גזרי עיתונים, ובהם מודעות של ארגונים שונים עם תמונות של קשישים ניצולי שואה. הם צריכים לבחור בין פרוסה לתרופה, כתוב במודעות. הם רעבים, הם חולים, שלחו לנו תרומות והם לא יהיו רעבים בחג. אני מתפוצץ. בשאר ימי השנה זה בסדר שהם יהיו רעבים? למה תמיד לקראת חגים נזכרים לפרסם את מצבם של ניצולי השואה, השורדים?
במשך שנים רבות טיפלתי במאות קשישים ניצולי שואה וסתם קשישים עניים. כשעבדתי ברדיו, היה לי כוח והייתה לי השפעה. בשנה וחצי האחרונות, מאז שהושעיתי, ירד זרם הפניות אליי כמעט לאפס. חבל.
אי־אז, לקראת סוף המאה הקודמת, פנה אליי איש הקולנוע והטלוויזיה דרור סבו והדהים אותי בהצעה. הוא הציע שאהיה פרזנטור מוביל בסדרה על יהדות שהוא רוצה לעשות. בזמן שהוא מספר לי את פרטי הרעיון, אנחנו שותים כמה כוסיות וויסקי, והשיחה המרתקת מתארכת. בסופה הייתה לחיצת יד. הולכים על זה.
השקענו כמה שנים טובות מחיינו בסדרה עם השם היומרני “זהבי מחפש תשובה". חרשנו את הארץ מצפת בצפון עד לעיר אובות בדרום. טסנו לצורכי צילום לאמריקה ולאנגליה. עם תקציב זעום וכוח אדם אפסי נפגשנו עם גדולי הרבנים, עם הוגי דעות, עם פילוסופים, עם שוחטים, עם “צדיקים", עם פרופסורים. שנים של עבודה מאומצת עד להקרנת הבכורה במוזיאון תל אביב, השבוע לפני 24 שנים.
בימים אלו, כשהטלוויזיה מקרינה כמויות של תוכניות זבל רדודות, חסרות משמעות, אני מציע למישהו מהזכיינים לשבת לצפות ב־14 הפרקים של “זהבי מחפש תשובה", להוסיף להן עוד חצי שעה של דיון רציני באולפן ולהעלות בכך את רמת השידורים שלהם.
האמת היא שאת דבר הסדרה הנשכחת הזכיר לי אדם רציני ביותר שצפה בה במקרה ונדלק. “זו סדרה שצריך לשדר בפריים טיים ולהקרין בבתי ספר, למדתי ממנה המון על יהדות, והעובדה שאתה, שנחשב כ'רב החילוני' של תל אביב, מוביל אותה, יש לה הרבה ערך ומשמעות", אמר. נדלקתי על הרעיון שלו, והנה אני מציע אותו כאן להוט, יס, קשת, רשת, הערוץ הראשון ואפילו - ישמרני האל - הערוץ המתועב 14.
ליידיס אנד ג'נטלמן, “תנו לנו אור", בביצוע הפונדקאים:
התרעות פיקוד העורף