כשעמדתי בתור הארוך בשבת אחר הצהריים, טרוטת עיניים ובפיג'מה, בחנות היחידה שפתוחה בעיר במתכונת "תיקונים", קודם כל הבטתי סביבי וצחקתי. זה היה רגע קריטי למדי, ואפילו מפחיד, אבל המראה של שישה אנשים, שכמוני קמו מהשנ"צ וגילו שהטלפון שלהם לא עובד, עומדים במבט של ספק אימה ספק תחינה בעיניים, היה מאוד מצחיק.
"מי אמר שהזמן את הלב מרפא": שיר מאחות שכולה
"אל תתנו להם לנצח": הקמפיין שרץ ברשת בעקבות קריאות הבוז לעדן גולן
כשהגעתי סוף־סוף לטכנאי, קודם כל בירכתי אותו על כך שהחנות שלו פתוחה בשבת. "נו בטח", הוא ענה לי, מבין שאם הוא רוצה להתקדם במדינה שבה בכל שבועיים מעדכנים את המחירים כלפי מעלה, הוא חייב לעשות מעשה שובר שוק, כזה שפוגע במקום הרגיש ביותר של האזרחים, שאפילו לא מתמקחים על המחיר כשמדובר בטלפון שלהם, ועוד יום לפני ערב החג.
בינתיים הוא הביט על המכשיר הישן שלי ושאל אותי בן כמה הוא. "עשר", עניתי, ושיקרתי כי הוא קצת יותר מבוגר. "אני יודעת שהוא לא נראה״, התבדחתי, ״ככה זה אצלנו במשפחה".
"את השלישית שמגיעה היום עם תקלה כזו", ענה הטכנאי במבט חמור סבר, שלא ממש מבשר טובות. פחדתי שהוא יאמר לי שזה ייקח זמן, שיזרוק לאוויר את צמד המילים "אחרי החג", וכבר ראיתי את כל חיי קורסים לנגד עיניי. איך יתקשרו אליי? מה יהיה עם כל מה ששמרתי בוואטסאפ?
גיליתי ששמו של המוכר הוא לב, וזה היה כל כך סמלי בעיניי. מנתח לבבות הטלפונים השבורים. חיילת שצריכה לחזור לבסיס נכנסה לחנות עם בעיה דומה, גם המכשיר שלה לא נטען. "כנראה שיש וירוס טלפונים כזה באוויר", עניתי בניסיון להפיג את החרדה שלה וגם שלי, ובעיקר את הלחץ שהחל להצטבר ממבול טלפונים שלב קיבל מאנשים שחיפשו בגוגל את הווטרינר התורן של הטלפונים שעובד בשבת. היא לא צחקה. היא במילואים ולא יודעת מתי תחזור.
בשעה שהמכשיר שלי נכנס לטיפול חירום דחוף, החל להתרקם הווי בחנות הקטנה. כל אחד הציג את עצמו, את דגם המכשיר שלו ובאיזו מחלה הוא חולה. "הסוללה כבר לא משהו את יודעת", צעק לב מאזור המעבדה שמאחורי הקופה. "אני אסדר אולי, אבל זה ייקח כמה שעות, קחי בחשבון", הוא הוסיף, ואני כבר התחלתי להתעניין כמה יעלה לי מכשיר חדש כי פקעה סבלנותי.
כבר שבע בערב. אור כמו בצהריים והשבת שלי סתם טסה על פארש. אני נזכרת שאנחנו בשעון קיץ כמעט חודש, ולא מאמינה איך טסו לנו החודשים האחרונים כמעט בלי להרגיש, כל יום עם מריטת העצבים שהוא מביא עמו.
שוב חם, שוב אני לובשת את אותם הבגדים הקצרים שלבשתי כשרק החלה המלחמה והם מזכירים לי דברים שאני פחות רוצה לזכור מאוקטובר. תמיד היה לי קטע עם בגדים שאני לא יכולה ללבוש, אם לבשתי אותם בסיטואציה שמזכירה לי משהו לא נעים. אז עכשיו זה קרה שוב, ואני מבינה שאולי כדאי לסדר מחדש את הארון.
אנשים המשיכו להיכנס לחנות כשהיקר להם מכל מונח ביד רועדת. גם עוברי אורח, שבמהלך הטיול של שבת בערב ראו שפתוח ונזכרו שהם צריכים משהו. "מישהו רוצה קפה או במבה?", שאל אחד הממתינים, שהבין שמחכה לו ציפייה מורטת עצבים. ואז תהיתי אם יש עוד מדינה בעולם שבה אנשים שעומדים בתור לתיקון הטלפון שלהם, מוכי גורל במוצאי שבת רגע לפני החג, יכולים להפוך לחברים הכי טובים לרגע נתון, ולהציע קפה או איזה משהו לנשנש על חשבונם.
ובכלל, חשבתי כשעמדתי בחנות, לפני שבוע חיכינו למתקפת טילים איראנית ועכשיו כל מה שמטריד אותנו פה זה אם יהיה לנו טלפון בפסח. לפעמים אני ממש אוהבת את המדינה הזאת, על נופיה ועל אנשיה, ועל העובדה שגם אם אנחנו רבים ברשתות, בזמן מפגש פנים אל פנים אנחנו "אחי" ו"סיסטר", מציעים קפה ואפילו משאילים כבל טעינה למי שצריך.
ולפעמים ממש קשה לי עם המקום הזה, עם הקיצוניות הבלתי נתפסת בין שגרה לטרלול, עם הנורמליזציה של דברים לא נורמליים בעליל, ועם החספוס הזה שלנו שגורם לנו לאבד רגישות כלפי הזולת וגם כלפי עצמנו.
המכשיר שלי לא שרד את התקלה הפעם. עשר שנים התעקשתי להיות עם טלפון לא מאוד מתקדם, אבל סוס עבודה. הוא שרד הרבה מבצעים ומלחמות, אבל זו הייתה כנראה גם לו, כמו לכולנו, מלחמה אחת יותר מדי.