האביב מסביב נוגע לא־נוגע כבר בחלק הלוהט שלו, משמע הפינג פונג בין חורף לקיץ עומד להסתיים. שבירת שרב ברוח קרירה שמבשרת את בוא הגשם הופכת לנדירה, כמעט בלתי אפשרית, מנהלת קרב אחרון על כבודה האבוד בטרם תיסוג עד לאי־שם בחודש אוקטובר, החודש שכבר לא תהיה לשמו משמעות רגילה לעולם.
העונה הזאת תמיד ממלאת אותו בחדווה. כלומר, בשנים כהלכתן. הקלות של היקיצה בבוקר, כבר לא אל הבוקר הקר שבחוץ ועוד לא אל ההתנגשות בין קרירות המזגן ללחות שעוטפת אותו כשמיכה, גורמת לפס זיעה לזלוג מטה, מהצוואר במורד חוט השדרה. גם לאחר שקם, בטיול הבוקר שלו עם הכנענית, שהשנים הפכו לדעתנית מאין כמותה. כבר בת יותר מ־9 שנים ועדיין מחייבת אותו להתנגד למשיכתה החזקה בכל משקל גופו, לבל ימעד ויתגלגל אחריה במדרגות. גם על הטיול הזה שרה, בשנים שעברו, מעין רוגע נעים: כבר לא שב הביתה בבגד ספוג גשם, ועוד לא ספוג זיעה.
והנשים. מעולם לא היה בעיניו דבר יפה יותר מאישה הנעורה משנת החורף שלה: עוברת כמעט באחת ממעיל לגופייה, גורמת לו לחייך בברכת בוקר טוב - לא כאשמאי מזדקן, חלילה, אלא כמישהו שראה יופי וכמעט נבוך. גם אלה הולכות ומתרחקות ממנו: פעם הן היו בגילו, אחר כך צעירות בחמש שנים, אחר כך בעשר, אחר כך ב־20, והנה היום אין הוא מסוגל להשקיף עליהן אלא בחיוך אבהי, לקוות שההיא עם הכלבה שדווקא משחקת יפה עם שלו (למרות נטיית שתיהן לחשוף שיניים אל רוב הנקבות האחרות), נאהבת. שיש לה בן זוג שנוהג בה בכבוד הראוי, כי אין בעיניו דבר נוגע ללב יותר מאישה יפה ועצובה. אבל אפילו הדיאלוג הזה עם אביב הנעורים, שהלך ושינה את פניו עם השנים, כבר לא נוסך בו חדווה, לא השנה.
הנה חולף בראשו ההרהור שלא היה זה מזג האוויר המקיץ משנת החורף ולא שמלה אביבית וקצרה ולא ריחות הפריחה ואפילו לא עונת הכדורגל שמגיעה אל השלב המרתק שלה, שלב ההכרעה. לא, מה שעורר בו תמיד את חדוות האביב היה השתקפותו בעיני האנשים: כבר לא סגורים ועסוקים בשלהם כמו בחורף, ועוד לא נרגנים מחמת החום והלחות של האכזריים שבחודשי הקיץ. מאוהבים בחיים כמו הזוג שעבר לגור ממול, בפעם הראשונה לה ולו: מזמינים הביתה חברים בכל ערב כדי להתגאות בקן החדש, עוד לא נושאים על גבם דאגה לילדים, עוד לא צריכים לתחזק שגרת נישואים.
הוא תר אחרי המבט הזה בעיני האחרים ולא מוצא אותו השנה: קמט במצח החליף את החיוך, כעס החליף את רגעי החסד של הפתיחות, דאגה עמוקה השתלטה על המקום שבו שכנה לפנים התקווה. בהתחלה חשב שאולי זה רק אצלו, שאולי כמו שרמזה לו לפעמים (בעיקר כשהיו רבים), אולי כדאי שידבר עם מישהו. עד שהבין שלא היא. כלומר, שלא הוא. זו באמת הסביבה שמשקפת אליו פחות שמחת חיים.
דווקא הפאב הקבוע שלו הומה באנשים שרוצים לפצות את עצמם על החדשות שמחכות על המסך בבית. נדמה שכולם שותים יותר. הרוב כדי להדחיק חשש, אבל יש גם מי שמתוך אבל של ממש. כבר למד שממש כמו אהבה, גם האבל בא בגלים. הנה למשל, בפאב שלו יש כמה שעונים על ההגדרה הנוראית "מפונים", ביטוי שמשמעותו היא שהם מפונים מהמקום שללא השיבה אליו, לא יוכלו להתחיל להתמודד באמת. הנה כי כן, לא רק שנלקחו מהם החיים שהכירו, אלא גם שניטלה מהם היכולת להפנים, לעכל, לסבול ולהכיל.
הוא מביט בהם ועושה למענם את החסד היחיד שהוא יכול לעשות, המעט שבעזרתו יוכל לסייע: לא לתת להזדהות ולהבנה להפוך לרחמים. לקבל את העובדה שלפעמים, דווקא כשמישהו מספר איזו בדיחה והצחוק גואה מסביב, הם פתאום נעצרים, מתכנסים בעצמם, מוחים דמעה מזווית העין ומביטים סביב בחיוך מבויש.
והחיוך המבויש הזה מטריף אותו, באשר החיוך הוא אולי שלהם, אבל הבושה היא של כולנו. מה שמדהים יותר מכל הוא שעתה הם נראים לו יותר עצובים משהיו בשבועות הראשונים. קצת כמו כולנו, שהיינו מגויסים, שראינו באחרים (אפילו בבני פלוגתא) אנשים־אחים, שקיווינו לניצחון שיאפשר לנו להביט אחורה ולנסות להבין מה פה קרה, שחשבנו שהזעזוע הוא כה גדול, עד שלא תיתכן בכלל חזרה לשגרה.
והנה חלפו הימים, שבעה חודשים יהפכו לשמונה. התקווה הייתה לייאוש: אותם אנשים מושכים בחוטים, אותם מפקדים מנהלים את המלחמה, הצפון עודנו שומם, הדרום טרם החל ללקק את פצעיו. הטבע אולי לא עוצר: סתיו היה לחורף, חורף היה לאביב, אביב הופך לקיץ. הנה כי כן, גם לשנת אבל יש ארבע עונות, הוא מהרהר בינו לבין עצמו ומוסיף בסימן שאלה: ומה יהיה כשזו תחלוף?